שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

גלריה

תערוכה.
לפני שנתיים. 13 בנובמבר 2022 בשעה 10:51

1. 

הוא ישב לצידה והעתיק בשקדנות. המחברות שלה תמיד היו הרבה יותר מסודרות משלו. הוא צחק כשראה את הקריקטורות של המרצה שהיא ציירה בשוליים. "איך את מצליחה להיות כל כך מסודרת?" הוא קימט את מצחו. "אני בקושי מצליח לעקוב אחריו."

הם שכבו זה לצד זה על המיטה. הוא ניסה להשלים פערים, והיא הייתה שקועה בספר. הכימיה נוצרה ביניהם כבר בשיעור הראשון, כשבמקרה ישב לידה, ועד מהרה הפכו לידידים קרובים. הוא היה גבוה, רחב-כתפיים, יפה תואר, שרירי; הבחור שכולן רצו לעצמן מהרגע הראשון, והוא בחר לבלות איתה את כל זמנו. היא אהבה להסתכל עליו מהצד, לשנן את קווי המתאר של הצדודית הגברית שלו, כשחשבה שאינו מסתכל.

"אני פשוט רושמת כל מה שהוא אומר," היא אמרה. זה לא היה מדויק. היא קראה את הספר המרכזי של הקורס לפני שהתחיל הסמסטר וידעה למה לצפות, אבל לא היה לה כוח להסביר את כל זה, ומצא חן בעיניה שהרשימה אותו עד כדי כך. 

הוא התבונן בה ארוכות. "את די חכמה, את יודעת?" הוא ספק-שאל, ספק-אמר.

היא הביטה בו, לא בטוחה איך להגיב. היא רצתה לומר תודה, אבל הוא הקדים אותה בכך שרכן לעברה ונשק לה. "אני חושב שכדאי שנתחיל לצאת," אמר.

הוא היה כזה.

2.

הם אהבו את אותם הסרטים, ואת אותם הספרים. הם יכלו לדבר במשך שעות. מספר פעמים במהלך תקופת החיזור הראשונה, בזמן שהתנשקו, ידיו ליטפו אותה והיא שלחה את ידיה לגעת בו בחזרה, אבל הוא עצר אותה בכל פעם מחדש. הוא הסביר לה שהוא חושב שזה עדיין לא הזמן, שהוא מעדיף לחכות. היא ידעה שהיו לו מספר בנות זוג לפניה. זה היה בלתי נמנע, עם החיוך השרמנטי שלו והכריזמה. באחת הפעמים הוא שאל אותה לגבי העבר שלה.

"אף אחד?" הוא נראה מופתע מאד.

היא אמרה לו שלא היה לה מישהו לפניו. היה נראה שהוא בכלל לא העלה על דעתו שדבר כזה יכול להיות אפשרי. הוא חזר על השאלה מספר פעמים בחוסר אמון, עד שהיה נראה שהוא מתרצה. היה לו מבט מוזר בעיניים, כאילו הוא חושב על משהו רחוק, משונה, אבל החיוך הרגיל שלו היה נסוך על שפתיו. היא חששה שהעדר הניסיון שלה ייתפס אצלו כמשהו שלילי, אבל היה נראה שההיפך הוא הנכון. היא נשמה לרווחה. 

3. 

הוא תפס אותה כשידה תחובה בתוך תחתוניה, צופה במסך הפלאפון הקטן, בעוד מכנסי הטרנינג שלה חבוקים סביב קרסוליה על הרצפה. עברו מעל חודשיים מאז התחילו לצאת, והתיסכול המיני עשה את שלו. הוא יצא מוקדם לשיעור אבל חזר משום ששכח את המחברות, בדיוק לאחר שהתמקמה במרכז הספה. היא קפצה על רגליה, והוא בעצמו קפא. לרגע הביטו אחד בשני. היא הייתה אדומה לגמרי ומשכה את ידיה ואת מכנסיה למעלה. היא החזיקה אותם ביד אחת והתחילה להתנצל, אך הוא עצר בעדה. היה לו את אותו מבט מוזר ומרוחק בעיניים. הוא התקרבה אליה. "תמשיכי," אמר.

היא הביטה בו, מבולבלת, אבל הוא הניח יד מלטפת על כתפה והורה לה להתיישב על הספה. "אני רוצה לצפות."

זה היה משונה, כמעט קליני. מעולם לא עסקה בפעילות כה אינטימית בזמן שמישהו צופה בה. זה לא לקח זמן רב. כשסיימה, הוא רכן ונשק לה. "את ממש מתוקה," הוא לחש, ואז קם ועזב לשיעור מבלי להוסיף דבר. היא ישבה שם, מבולבלת.

4.

הוא דאג להפוך את הטעות לטקס יומי. בכל ערב היה מגיע אליה, ובין דיבור לצחוק היה מכריח אותה להתפשט מולו ולאונן. אם מצב רוחו היה נוח היא הייתה מוריד את חולצתו ונותר בפניה חשוף-חזה. היא בהתה בשרירים הבולטים, המסורגים: החזה הגדול, המשור הקדמי, רצועות המפשעה המבצבצות. היה לו גוף מדהים, יווני קלאסי. היא נהגה לחלום עליו בלילות לפעמים. היא הביטו בו, עירום למחצה, בזמן שגמרה. באחת הפעמים שאל אותה בלחש, "באמת לא היה לך אף אחד לפני?"

היא הניעה בראשה לשלילה. הוא עקב אחרי תנועותיה בשקדנות, ורכן לנשק אותה כמו תמיד.

5.

הם עברו לגור ביחד באוגוסט, 2009. זו הייתה דירה קטנה ליד הקמפוס בהר הצופים. היא הייתה מאוהבת בו מעל לראש. זה היה מקום קטן, אבל זו הייתה הדירה הראשונה ששניהם שכרו - לפני כן הם גרו במעונות האוניברסיטה או אצל ההורים. הם חלקו את המיטה, את האוכל; אירחו את החברים וההורים של שניהם. בכל ערב, לפני השינה, הוא הקפיד להמשיך את הטקס שלהם. היא הייתה מספיק מאוהבת כדי שלא יהיה לה אכפת יותר מדי שהוא מעולם לא נגע בה. הוא היה הבחור המושלם ביותר באוניברסיטה, והוא היה שלה.

באחד הערבים הם סיימו לאכול ארוחת ערב. הוא היה לבוש ומוכן לצאת לאנשהו. הוא שאל אותה לפתע, "את מכירה את דנה?"

"איזו דנה?" שאלה.

"המתרגלת שלנו במבוא לסטטיסטיקה," אמר.

"לא ממש," אמרה כבדרך אגב.

"זיינתי אותה אתמול."

היא התרוממה והתבוננה בו כמוכת ברק. "מה?"

"אני נפגש איתה גם היום, יותר מאוחר בערב," הוא ענה בפשטות, שליו לחלוטין. היא בהתה בו, משותקת, בשעה שקם וניגש לדלת. "אל תחכי לי. נדבר מחר."

הדלת נטרקה מאחוריו. היא הייתה המומה. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת לנשום. 

6.

היא לא זכרה כמה פעמים ניסתה להתקשר אליו באותו הלילה. היא נשארה ערה עד מאוחר, אבל בשלוש בבוקר הייתה ממוטטת ולא יכולה להחזיק את עיניה פקוחות. כשקמה, השעה הייתה שבע. המיטה לידה הייתה ריקה.

היום עבר כחלום בלהות. כשהשיעור הראשון התחיל הוא נכנס והתיישב בשורה האמצעית, רחוק ממנה. הוא ראה אותה ונופף לה לשלום, אך היא לא יכלה להביא את עצמה להשיב לו באותה המחווה. הוא התעלם ממנה, גם כשניסתה לגשת אליו בהפסקות, ורק התעקש שידברו באותו הערב.

כשהגיעה הביתה הוא כבר חיכה לה שם, עם קנקן תה על השולחן הקטן של איקאה שהניחו במטבח. היא התיישבה, ולא ידעה מה לומר. כמו בהרבה דברים אחרים, הוא הקדים אותה.

"אני מאד מעריך אותך. אני חושב שאת חכמה, ונהדרת, ואמפתית, ומקשיבה, ויש לך חוש הומור נפלא. והכי חשוב לי שתדעי שאני אוהב אותך מאד," אמר. 

"אז למה?" מלמלה. 

"אבל אני לא יכול לשכב איתך," השלים את המשפט. היא הסתכלה עליו.

"אני לא מבינה."

"לקח לי זמן בעצמי להבין את זה, אבל זה בגלל שמעולם לא היה לך מישהו לפני. בגלל שאת בתולה." הוא לא החמיץ הזדמנות להשתמש במילה הזו.

"איך ... מה? איך זה קשור למשהו?" שאלה בקול צרוד, חלש.

"כשאמרת לי שמעולם לא היית עם גבר, זה עורר בי משהו. אחרי שהלכת לישון, אוננתי פעמיים ברצף. אלה היו שתיים מהאורגזמות הטובות ביותר שהיו לי בחיים עד אותו הרגע. רציתי לראות כמה אני יכול למשוך אותך בלי סקס, כמה רחוק תסכימי ללכת למעני. זה שונה עם נשים, את יודעת? נשים יכולות להשיג סקס מתי שירצו. אבל את לא רוצה סתם סקס, נכון? את רוצה סקס איתי. זה הופך את העובדה שאת עדיין פה, מחכה לי, לטובה פי כמה.  חצי השנה האחרונה הייתה חצי השנה הטובה ביותר שהייתה לי מבחינה מינית. אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עלייך, יושבת בבית, מתוסכלת, ועם זאת נאמנה, הולכת אחרי בהסכמה ובידיעה מוחלטת שתישארי מתוסכלת."

היא ישבה שם ועיכלה את המלים שיצאו מפיו. היה להן טעם מר. 

"אני יודעת שזה נשמע אכזרי," הוא אמר, והיה ניכר שהוא באמת מרחם עליה באותו הרגע. "אבל את מבינה למה אני לא יכולה לשכב איתך? ברגע שזה יקרה, פוף. הכל נעלם. את מבינה? כל הקסם נעוץ בכך שאני יודע שאת יושבת כאן ומפנטזת עלינו, על הרגע הזה שבו הידיים שלי יגעו בך ואני אהיה בתוכך. זה מה שמכרו לך בדיסני כל החיים, ואני מונע את זה ממך. אפילו לא ראית אף פעם גבר עירום לגמרי מולך, נכון?"

"אבל - דנה? למה שכבת איתה?"

"דנה חמודה. היא התחילה איתי, וזרמתי איתה, אבל כל זה חסר חשיבות. זה לא עניין אותי. היא לא מעניינת אותי. כל מה שמעניין אותי הוא לראות כמה רחוק אני יכול למשוך אותך. כמה רחוק תהיי מוכנה ללכת. היא אפילו לא כך כך טובה במיטה - אני אצטרך ללמד אותה כמה דברים. אבל כשחשבתי עליך, כל הדברים האלה לא שינו כלום. גמרתי בתוכה כל כך חזק אתמול בלילה. אני מבין שקשה לך לשמוע את הדברים האלה. בעצם, מה שאני מבקש ממך הוא שתסבלי ושתמשיכי לסבול, כדי שאני אמשיך להאכיל את הפנטזיה שלי. את חושבת שתוכלי לעשות משהו כזה, למעני?" 

הם ישבו פרק זמן ארוך, לא מדוד, מבלי לומר עוד מילה, ושתו את התה שהכין.

7.

זמן לא רב לאחר מכן הטקס היומי שלהם השתנה מעט. הוא היה מקפיד שתאונן מולו בערום כל ערב, כמו תמיד. ההבדל היה שהפעם, בחלק מהערבים, דנה הייתה שם, והוא היה בתוכה. לא היו גינונים מיוחדים: היא הייתה מגיעה ומפשילה את מכנסיה. הוא היה מוריד את מכנסיו, והיא הייתה מורידה את עצמה עליו עד שהיה קבור עמוק בתוכה. לפעמים היה בועל אותה מאחור, על שולחן המטבח. המקום האהוב עליו היה בחדר השינה, בצד שלה. כשהיו מסיימים הסדינים לרוב היו מכוסים בבליל של מיצים וזרע. הוא אסר עליה לכבס אותם עד לבוקר למחרת. לפעמים היה מכריח אותה להתקרב, להתבונן באיברו הזקור ננעץ בתוכה, מסביר לה בשפה כמעט קלינית מה הוא מרגיש, מה מתרחש ביניהם. הוא הקפיד לתזמן את הגמירות שלהם. בסיום המאורע היו כולם מתלבשים כאילו כלום לא קרה.

8.

הם נפרדו שנה לאחר מכן. כמה חודשים אחר כך היא ראתה את הודעת הנישואין שלו ושל דנה. לפעמים שאלה את עצמה, אם הייתה עושה משהו אחרת האם משהו היה משתנה. האם עדיין היו ביחד אם הייתה מסרבת לחלק מהבקשות שלו, מפגינה מעט יותר חוט שדרה כשביקש שתרד לו; שתרד לה; כשרצה שדנה תלמד איך זה מרגיש לבעול מישהי עם איבר מפלסטיק. בערב החתונה נשארה בבית וצפתה בטלוויזיה. בשתיים בבוקר, כשהייתה במיטה, הפלאפון שלה צפצף. זו הייתה הודעה ממנו - תמונות שלו ושל דנה בעודו בתוכה, בשמלת הכלולות שלה, משגל אותה. בסופן חתם, "לבתולה המתוקה שלי."

היא הפשילה את מכנסי הפיג'מה שלה, וידה נשלחה מתחת לשמיכה. 

לפני שנתיים. 9 בנובמבר 2022 בשעה 13:55

סשן ראשון

היא ישבה מול ענבר בחצאית העיפרון והחולצה המכופתרת שלה, רושמת בדף הנייר שלה. החדר היה שקט, וענבר ניצלה את הזמן כדי להתבונן בציורים שעל הקירות. שיעתוקים של דגה וורמיר, שהשתלבו עם השטיח העבה ורהיטי העץ הכבדים והשרו אווירה רצינית.

כשסיימה לרשום, היא הרימה את מבטה מהדף. "ענבר, אהיה כנה לחלוטין איתך," היא אמרה. היה לה קול נעים, קטיפתי, מלטף. ענבר אהבה להקשיב לה. "אני מבינה שבינך לבין בעלך יש מתיחות רבה לאחרונה. שוחחתי איתך וגם עם בעלך. אני יודעת שגם יחסי האישות ביניכם הרבה פחות תדירים מבעבר. בדרך כלל, כשאני מטפלת בזוג או בחלק מזוג, מדובר בתהליך ארוך שמערב הרבה עבודה של כל הצדדים. העובדה שאת יושבת כאן איתי ורוצה לדבר ולעכל את הדברים היא צעד ראשון מצוין, אבל במקרה שלך אני מזהה המון כעס אצור והתנגדות, ואני לא בטוחה ששיטות טיפול קונבנציונליות יתאימו לך."

ענבר הסתכלה עליה בתחושה של חוסר אונים. "מיכל, אני יודעת שלפעמים אני יכולה להיות כועסת ועצורה, אבל אני אוהבת את בעלי," אמרה. "באתי לכאן כי חשבנו שזה יהיה טוב לשוחח עם מישהי, לנסות ולאוורר דברים. בעלי אמר שאת אחת המטפלות הטובות בתחום. את בטוחה שאת לא יכולה לעשות משהו?"

מיכל בחנה אותה במבט ארוך ונאנחה. "יש דבר אחד שאני יכולה לחשוב עליו. זאת שיטת טיפול שאני בדרך כלל לא משתמשת בה, כי היא דורשת רמה גבוהה של התמסרות מהמטופל. במקרה שלך זה יכול להועיל."

"במה מדובר?" ענבר שאלה. "אני מוכנה לעשות הכל."

"ובכן," היא כחכחה. "זאת שיטה שאומצה מהמזרח הרחוק ומתכתבת עם הטנטרה. היא מתנהלת כשאת למעשה נמצאת בעירום מלא."

"עירום מלא? זה נשמע לי מאד חריג – "

מיכל עצרה אותה באמצע המשפט. "עוד לא סיימתי. היא מתנהלת כשאת נמצא בעירום מלא, ואני חודרת אליך."

"חודרת? למה הכוונה?"

"במהלך השיחה אני מחדירה וגינלית אצבע אחת או יותר לתוכך - כמובן תוך סיכוך מתאים וחבישת אמצעים היגיינים מתאימים. אני אשאר לבושה, כמתבקש מכורח המקצועיות שלי. לא מדובר באקט מיני, אלא באקט שנועד להציב אותך בעמדה פגיעה מאד ולהוריד את המגננות שלך. זאת שיטה מאד אפקטיבית לזרז תהליכים נפשיים מורכבים, אבל היא יכולה לפעול רק אם יש אמון מוחלט והתמסרות מצד המטופלת. מנסיוני, שיחות שאני מנהלת כשהמטופלות שלי במצב כזה אפקטיביות פי כמה ממפגשים רגילים פרונטליים."

ענבר נותרה פעור פה. "מטופלות? על כמה נשים ניסית את זה?"

"היו שלוש בעבר, במצבים דומים לשלך."

"וזה עבד? הן הסכימו לזה בכלל?"

"כן. הן הסכימו, וזה עבד נהדר. כולן בנישואים מאד מאושרים כיום. ענבר, אני יודעת שזה הרבה לעכל, וממילא נגמר הזמן שלנו היום. אנחנו נסיים ואת תלכי הביתה ותחשבי על זה. אם תחליטי שזה לא עבורך אוכל להפנות אותך למטפלים אחרים, אבל אם תרצי שאעזור לך, נתחיל בטיפול."

ענבר הסתכלה עליה. היא נראתה כל כך רגועה ושלווה. כאילו היא יודעת מה היא עושה. היא לא ידעה מה לחשוב.

סשן שני

ענבר ישבה על קצה הספה המעוצבת בחדר העבודה, עירומה לגמרי. מיכל ישבה מולה בחצאית העיפרון שלה, ואצבעותיה מרחו את חומר הסיכה מבפנים ומבחוץ ביסודיות. פניה  של ענבר האדימו, אך מיכל שמרה על ארשת פנים רצינית ומקצועית לחלוטין. התאורה הייתה מעומעמת. החדר היה שקט ושליו, וענבר יכלה  לשמוע את נשימותיה ולחוש בלב הפועם בחוזקה. 

"הרפי את השרירים," מיכל אמרה בענייניות. "זו רק אצבע. קחי נשימה עמוקה ותתמסרי."

היא הורתה לענבר לפשק את רגליה ולהישען לאחור על הספה. ענבר הרגישה באצבע העטופה בכפפה תרה אחר פי הנרתיק שלה, מגששת, תובעת כניסה; ואז מחליקה פנימה באיטיות ומרחיבה אותה. מיכל הייתה עדינה, ואחרי הסיכוך היסודי האצבע לא נתקלה בהתנגדות רבה. 

"אל תכווצי את עצמך," היא אמרה, והתרכזה בחדירה. היא הייתה אישה קטנה אך קולה והתנהגותה היו סמכותיים וענבר ניסתה להישמע לה כמיטב יכולתה. היא הייתה נתונה לחסדיה, ולא יכולה לזוז גם אם רצתה. היא הבחינה מקרוב את קימורי החזה הגדול שלה מבעד לחולצה המכופתרת. היה לה ריח נעים.

"איך את מרגישה?" מיכל שאלה.

"זה ... חדש לי."

"את תתרגלי. אני אתחיל לאט."

היא הניעה את אצבעותיה בחושניות פנימה, ואז החוצה, וענבר חשה בהן פולשות לתוכה, נוגעות בה בנקודות שלא הכירה.

"את מרגישה פגיעה?"

"כן," ענבר בלעה את הרוק שלה. "מאד."

"מצוין. זאת בדיוק התחושה שרציתי לייצר. בעוד כמה דקות כשתתרגלי אלי בתוכך אני ארצה שנתחיל לדבר קצת על השנה האחרונה בנישואים שלכם. אני רוצה שתספר לי על היחסים שלך ושל יואב, בעלך, ואיך את מרגישה כלפיו."

ענבר לא ידעה איך היא מצפה ממנה לנהל שיחה עמוקה בתנוחה הזו, כשהיא ככה – בתוכה. אבל החיוך של המטפלת היה נעים ומזמין. ענבר רצתה שהטיפול יצליח; רצתה שמיכל תהיה מרוצה, שתמשיך לחייך אליה, ולהרגיש את חום ידה כנגד המפשעה שלה. היא כחכחה והשתדלה להתרכז במלים שיצאו מפיה.

סשן חמישי

היא הביטה בו בחשש. הוא היה לבוש בחליפה ועניבה וישב על כורסה בפינת החדר, בשעה שמיכל דיברה אליה.

"ענבר, זה דר' ויינשטוק," אמרה. "אני מרגישה שאנחנו מתקדמים היטב, אבל שמתי לב בכל השיחות האחרונות שלנו שיש בך הרבה כעס עצור ותוקפנות כלפי גברים, שמחלחל אל תוך יחסי האישות שלך ושל בעלך. דר' ויינשטוק הוא עמית מוערך בתחום ועזר לי לפתח את שיטת הטיפול שלי, וביקשתי ממנו להתבונן בתהליך שלנו היום. הפידבק שלו יעזור לי מאד בתיכנון המשך הטיפול שלך. הכל כמובן יהיה מקצועי לחלוטין, ואין לך בכלל ממה לחשוש או להתבייש. זה הליך טיפולי גרידא."

ענבר הסתכלה עליו. הוא היה מבוגר ממנה בכעשור. היו לו כתפיים רחבות, והוא היה גבוה ושרירי. היא נראתה קטנה לידו. היה לו שיער מלא ומאפיר שעיטר גם את פניו בדמות זקן מטופח. הוא רק נד בראשו לעברה ורשם כמה דברים במחברת שהביא עימו. הוא נראה בטוח בעצמו ושליו. ענבר תהתה איזה תפקיד היה לו בפיתוח של כל שיטת הטיפול הזו ואיך בדיוק הם עובדים ביחד.

"את בטוחה שזה יהיה בסדר?" שאלה את המטפלת.

"כמובן," מיכל הרגיעה אותה. "שנינו אנשי מקצוע וחלים עלינו כל כללי החיסיון הרפואי וההתנהלות התקינה. אל תדאגי." היא הניחה את ידה על כתפה ולחצה. היה בה תמיד משהו מרגיע, אימהי. ענבר הרגישה שהיא רוצה בטובתה, שהיא יכול לסמוך עליה. "בסדר," אמרה. המטפלת חייכה. "אני גאה בך".

ענבר הגניבה מבטים לעברו של דר' ויינשטוק בזמן שפשטה את בגדיה, אבל היה נראה שהוא עסוק במחברת שלו ולא הקדיש לה תשומת לב. כשסיימה, מיכל ניגשה אליה. היא החזיקה בידה כוס מים צלולים. "קחי, שתי את זה," אמרה.

"אני לא מאד צמאה."

"זה לא לצמא. שמתי במים חומר מיוחד. הוא יעזור לך להשתחרר עוד יותר, יגרום לך להרגיש יותר בנוח עם הסיטואציה. היא קצת תרגיש לך כמו חלום, אבל חלום טוב. את תדעי כמובן מה קורה סביבך כל הזמן ואנחנו נוכל כמובן לתקשר ולדבר,"

ענבר נטלה את הכוס והסתכלה במים הצלולים, ואז בלעה אותם. מיכל אחזה בזרועה ועזרה לי להתיישב על הספה ולפשק את רגליה. "ילדה טובה," היא לחשה, והצמידה את אצבעותיה אל שפתיה התחתונות של ענבר. היא החליקה אצבע אחת ואז נוספת לתוכה. 

"את מרגישה בנוח?" 

ענבר חשה יותר מלאה מהרגיל. "כן. אני לא יודעת מה שמת במים, אבל אני חושבת שאני מרגישה שזה קצת משפיע עלי."

"כן, זה משפיע מהר," היא אמרה. "יופי. תירגעי ותרפי את השרירים שלך."

ענבר הרגישה גל של חמימות פושה בה. ברקע ראתה את דר' ויינשטוק בוחן אותן ורושם במחברת דברים,

"אל תסתכלי עליו, תסתכלי עלי," מיכל לחשה לה, והביטה בי בעיניים הגדולות שלה. "אני רוצה לדבר איתך על גבריות ועל האופן בו את תופסת גבריות. אני זוכרת בשיחה המקדימה איתך ועם יואב שהוא תיאר את הקושי שלך להיפתח, להיות יותר הרפתקנית, לנסות ולאתגר את עצמך מבחינה מינית. אני רוצה שננסה ביחד לגלות איך התפיסה הזאת שלך לגבי גברים משפיעה על מערכות היחסים והמיניות שלך וגורמת לך להתנהג בצורות רעילות. ספרי לי כל מה שאת מרגישה. אל תשמיטי דבר."

היא החלה להניע את אצבעותיה. ענבר הרגישה כאילו היא עטופה בצמר גפן מתוק, והתמסרה לקולה הנעים והמלטף.

סשן שמיני

"אני מרגישה שעשינו כמה פריצות דרך משמעותיות במפגשים האחרונים שלנו," מיכל אמרה, בעוד ענבר יושבת מולה, עירומה כהרגלה. היא פישקה את רגליה מתוך הרגל  כשהמטפלת התקרבה אליה, ודחקה את אגנה אל קצה הכיסא כדי להקל על האצבעות למצוא את מקומן. היא נתנה לצמר-גפן המתוק לעטוף אותה, לאחר ששתתה את
התמיסה שהוגשה לה דקות ספורות קודם לכן. "אני מאד שמחה מההתקדמות שלך, ודר' ויינשטוק מסכים איתי."

ענבר הסתכלה עליו. הוא ישב בכורסה, בוחן אותן. היא התרגלה אליו באופן משונה. לא הפריע לה שגבר מבוגר יושב כמטר וחצי ממנה, בעודה אצבעותיה של פסיכולוגית לבושה חודרות אליה. איכשהו, הסיטואציה עברה נורמליזציה במחשבותיה.

"שנינו מרגישים שהצלחנו למקד את הבעיות שלך בצורה בה את תופסת את המיניות שלך," אמרה מיכל. היא החליקה פנימה והחוצה בתנועות קצביות ואיטיות, וענבר חשה בגלי עונג רכים שוטפים אותה. "הסביבה בה גדלת והאופן בו חונכת גרמו לך להפנים הרגלים רעילים שלדעתנו הם הגורם המשמעותי לחיכוכים בנישואים שלך. ברשותך, הייתי רוצה לקחת צעד נוסף איתך. את סומכת עלי, ענבר?"

ענבר הנהנה. היא רצתה שלא תפסיק לדבר. הקול הנעים העביר בה צמרמורת. 

"יופי," מיכל חייכה את החיוך האימהי והמכיל שלה. "ביקשתי מדר' ויינשטוק להשתתף באופן יותר פעיל במפגש היום. אני חושבת שחשוב לעמת אותך עם מיניות גברית, וללמד אותך להיפתח אליה ולא להיכנע לדפוסים הרעילים שלך בכל פעם שאת באה באינטראקציה ארוטית עם גבר. דר' ויינשטוק, אתה מוכן?"

דר' ויינשטוק קם מהספה ונעמד לצידה של ענבר, שהסתכלה עליו במבט מבולבל. הייתה לו נוכחות מרשימה שמילאה את החדר גם מבלי שאמר דבר.

"ביקשתי מדר' ויינשטוק להפשיל את מכנסיו ולחשוף בפניך את איבר המין שלו. האיבר הגברי מסמל גבריות, דומיננטיות. האני הישן שלך לפני הטיפולים היה מיד נכנס למגננה, אבל אני מאמינה שהתקדמת מספיק כדי פשוט לתת לו להיות שם, במרחב האישי שלך, ותקבלי אותו. זה לא קשה, אני יודעת שאת יכולה לעשות את זה."

ענבר לא ידעה מה לומר. הכל נראה לה סוריאליסטי, תלוש. היא לא ידעה כיצד היא חשה בנוגע למה שאמרה מיכל, אבל האצבעות שחפרו בה הקשו עליה להתרכז, והיא לא רצתה שהתחושות האחרות תפסקנה; שהקול יחדול; שהזרמים באגן ידעכו. מיכל זיהתה את ההיסוס שלה והנידה בראשה, ודר' ויינשטוק הפשיל את מכנסיו ותחתוניו וחשף את עצמו בפניה. הוא קירב את האיבר אל פניה.

"אני רוצה שתסתכלי עליו," מיכל לחשה. "הוא גדול, ועבה, ועוצמתי. זה בסדר אם הוא מעורר בך כל מיני תחושות. אל תילחמי בהן. תני להן לשטוף אותך."

ענבר בהתה בו. הוא היה מטופח. עוצמתי הייתה המילה הנכונה. הוא היה מספיק קרוב אליה עד שיכלה לחוש בחום שהוא מקרין, ובריח שלו, ריח גברי שאין לטעות בו. הורידים הבולטים בו היפנטו אותה.

"אני כל כך גאה בך שאת נותנת לזה לקרות. נתתי לך היום מנה מוגדלת מהתמיסה, כדי לעזור לך להתמודד. את בטח מרגישה קצת יותר מטושטש מבדרך כלל," מיכל עודדה אותי בקולה הקטיפתי. "את מריחה אותו, נכון? עכשיו תפתחי את הפה. תני לדברים לקרות, אל תילחמי בזה. את מתקדמת כל כך יפה. את כזאת ילדה טובה."

ענבר עצמה את עיניה והניחה ללסתה להישמט. הכיפה הספוגית נגעה בלחייה, ואז החליקה לתוכה. בלוטות הרוק שלה החלו לפעול. הוא נח שם כך במשך דקה קצרה, ונתן לה להתרגל לתחושה, למרקם, לטעם. כל כך הרבה תחושות התעוררו בה בו-זמנית. היא עדיין חשה באצבעותיה של המטפלת חודרות לתוכה, מזכירות לה שהיא עירומה, מפושקת, מול שניהם. עירומה. פגיעה. היא בלעה את הרוק. 

"תסגרי את הפה," מיכל רכנה לעברה ולחשה. "תמצצי."

ענבר עצמה את עיניה ונשמעה להוראה. זה לא היה כל כך גרוע. היה בזה משהו אפילו מנחם, מדיטטיבי. הוא נתן לה להתרגל לתחושה לפני שהתחיל לנוע באיטיות מופתית פנימה והחוצה. הם פלשו לתוכה בסינכרון, חודרים לשני החורים שלה לסירוגין. האיבר גדל והתקשה בפיה ומילא אותו. הוא היה עדין ונתן לה להתרגל לגודל, למרקם; להירגע ולאזן את נשימותיה דרך האף. הם המשיכו לחדור ולצאת, כמו בוכנות משומנות היטב, במשך דקות ספורות. החדר דמם פרט לנשימות הכבדות של ענבר; בשלב מסוים היא יכלה לשמוע שגם נשימותיו הולכות ומתגברות, אבל הייתה שרויה בתחושת הריחוף המטושטשת, ולא חשבה על כך יותר מדי. כשתנועותיו פסקו והוא קפא, לקחו לה שניות ספורות להבין שהנוזל החם והמלוח שמילא את פיה הוא זרע. זרע של גבר אחר, שאינו בעלה. לא היה לו טעם כל כך גרוע. היא רק רצתה שמיכל תהיה מרוצה ממנה.

"תבלעי," מיכל אמרה, וכשענבר צייתה לה, היא שלחה את ידה הנשית ללטף את פניה. "ילדה טובה."

לפני שנתיים. 30 באוקטובר 2022 בשעה 11:37

מאוכזבים מהפוליטיקה? מאוכזבים מהכלוב? בבחירות הבאות, הצביעו למפלגת שלט.

רבותי השולטים, לא נהיה עוד כאסקופה נדרסת! הגיע זמננו לדרוס את האסקופה. ואז לשלוח לה עשרים הודעות "היי", "היי", "היי", "היי", "היי", "למה את לא עונה", "תעני", "תעני", "תעני", "את שם?", "תעני כלבה", "תעני זונה", "תעני כלבה", "שונא אותך", "טוב, מקווה לשמור על קשר", "אולי מחפשת נשלט במקום?"

שנים רבות מדי כבודנו נרמס בכלוב. מפלגת שלט תפעל במרץ על מנת לשפר את מצבם, חייהם וזכויותיהם של שולטי הכלוב והמדינה כולה. במצע המפלגה:  

  1. נשלטת לכל שולט!
  2. מענה מובטח לכל הודעת "היי" ו"נעים להכיר" ללא תוכן!
  3. תיקון איות אוטומטי מ"שולת עכזר" ל"שולט אכזר" בכל פוסט מעליב בבלוגים!
  4. המקום השלישי משוריין לשולט עם פרופיל ריק שילחם למען זכויות כל השולטים עם פרופיל ריק!
  5. תלוש לארוחה זוגית חינם במקדולנדס לכל שולט (ללא שתיה), כדי שתוכלו להוציא את הנשלטת שלכם לדייט החלומי עליו היא רק מפנטזת!
  6. ל-100 המתפקדים הראשונים יישלחו נשלטות כלבות ממושמעות ומחונכות, ושוט גומי מתנה עם הכיתוב "דודו מוסכים וצמיגים בע"מ" (מצטער הספונסור התעקש).

הגיע הזמן שהפוליטיקאים יפסיקו לשלוט בנו, ושאנחנו נתחיל לשלוט בפוליטיקאים. במיוחד באיילת שקד, כי בואו, יש משהו סקסי במבט החלול של גילה גמליאל אבל צריך לשמור על הפאסון.

תנו לנו את הכוח לייצג אתכם בכבוד! או סתם תנו לנו כוח. כל כוח. בבקשה, אפשר לקבל קצת כוח ממישהו?

בבחירות הקרובות, היו השינוי שאתם רוצים לראות. שימו שלט בקלפי.

מוגש כשירות לציבור השולטים בכלוב. נא לא לשלשל שתי פתקיות בקלפי. נא לא לגמור על הפתקית ואז לשים בקלפי. נא לא לשלשל בקלפי. נא לא להצליף בקלפי למטרות סיפוק מיני ולצרוח בזמן שהשוטרים גוררים אתכם למעצר. שלט אינה מפלגה אמיתית - אם חשבתם אחרת, בבקשה אל תצביעו בבחירות 2022. אחרת, צאו להצביע, ותתפללו שתזיינו השנה אפילו עשירית ממה שהולכים לזיין אתכם.

לפני שנתיים. 30 באוקטובר 2022 בשעה 7:32

הוא ישב והסתכל במסך מבלי ממש לצפות בו. בעיקר היה שקוע במעין הירהור לא ברור, מנסה לעקוב אחרי הסדרה מצד אחד ולהקשיב לשקט שהשתרר מעבר לקיר באוזן השניה.

על אף שציפה לזה, כשהדלת של חדר השינה הוסטה וחתכה את הרעש הסטטי של הטלוויזיה הוא נבהל לרגע. טלי הופיעה בפתח, עטופה בחלוק הבית שלו שהיה גדול עליה בשתי מידות. הוא ידע שתחתיו היא לא לובשת כלום. אם לא היה ליל סתיו קריר, גם אותו לא הייתה לובשת. היא נראתה משועממת מעט, וניגשה למקרר מבלי לומר לי דבר. היא הוציאה בירה וכמעט בהיסח הדעת, כאילו אינה מודעת לקיומו, התיישבה לידו על הספה.

"מה אתה רואה?" שאלה לאיטה.

"סתם," הוא ענה. הוא לא ממש ידע בעצמו כבר.

בלי התראה, היא שלחה את ידה אל חיקו ואחזה באיברו בעד למכנסי הפיג'מה. הוא היה קשה. "הקשבת לנו מעבר לקיר?"

היה לה סגנון ישיר, בוטה, שתמיד היה חודר בעד לכל ניסיון שלו להיראות נונשלנטי.

"כן," ענה. הוא שמח שהיה חשוך למדי בסלון הקטן, שהיא לא ראתה את הפנים שלו מאדימים.

"קשה לא להקשיב לה. היא הייתה צועקת ככה גם איתך?"

"לא."

שניהם ישבו והסתכלו יחד בפרק, ולא החליפו ביניהם מילה במשך שעה ארוכה.

"אתה יודע, העדפתי את זה כשהיא עוד לא סיפרה לך עלינו." היא שילבה רגליים על הספה והתקרבה אליו מעט. היא נהנתה לבחון את התגובות שלו. "אל תבין אותי לא נכון, זה הרבה יותר נוח עכשיו, כשאני יכולה לבוא לכאן מתי שאני רוצה."

"את באמת באה לכאן מתי שאת רוצה." 

היא לא שמה לב לסארקאזם בקולו, ואולי סתם בחרה להתעלם ממנו. "היא באמת הסקס אולי הכי טוב שאי פעם היה לי. אבל מה שהכי אהבתי בה היה שאתה לא יודע. אין כמו לגרום לסטרייטית נשואה לסטות קצת. בינינו, זה קצת הוריד לי, עכשיו כשאתה יודע עלי. אתה יודע, הפעם הראשונה שזיינתי אותה אצלכם בדירה הייתה ממש פה, על הספה הזו, כשנסעת לאמסטרדם בשליחות ההיא. תגיד, היא נתנה לך אי-פעם לזיין אותה בתחת?"

היא המשיכה להתבונן בו. היא ידעה היכן לנעוץ את המלים כדי להוציא ממנו את האמוציות שרצתה. הוא ניסה להתמקד בטלוויזיה, אבל היא המשיכה.

"למרות שכשאני חושבת על זה, אתה לא באמת רוצה שאני אהיה פה. הסכמת רק כדי שלא תלך ממך, לא? אבל אתה שונא את זה, את הביקורים שלי. לשמוע אותנו מעבר לדלת." היא נשענה וקירבה את פיה לאוזנו, כאילו ממתיקה סוד. "אשתך מצוינת, אבל אני רק רוצה שתדע, שכשאני בתוכה ושתינו גומרות, אני רק חושבת עליך פה, לבד, מהצד הלא נכון של הקיר, מקשיב. נוגע בעצמך." 

שפתיה נתנו ללחיו נשיקה קטנה, מרפרפת, ואז מיד הזדקפה וציחקקה. "אתה כזה מתוק. אפשר לומר שאתה סוג של קראש שלי, אתה לא חושב?"

היא קמה מהספה, לפני שהוא יכל להגיב או לומר משהו, וצעדה בחזרה אל תוך חדר השינה, לא לפני שעצרה בפתח וקרצה לעברו.

 

לפני שנתיים. 29 באוקטובר 2022 בשעה 16:23

היא עדיין עמדה מולי בפה פעור, ספק רותחת, ספק המומה. היא הטיחה את ידיה בשולחן המטבח, והרעש הדהד ברחבי הדירה. לא היה אכפת לה.

"איך קבעת את הטיול הזה עם ענבר? אני לא מבינה אותך!"

נאנחתי. "שאלתי אותך אם יהיה אכפת לך אם אסע לאמסטרדם לכמה ימים בלעדיך ואמרת שלא. אני לא מבין על מה את מתעצבנת?"

"אבל לא עם ענבר! לא עם האקסית שלך! לא חשבת להזכיר את הפרט הזה? שיהיה לי אכפת ממנו?"

"אמרתי לך כבר מזמן. מה שהיה בינינו נגמר. את יודעת, את דווקא די מושכת כשאת מקנאת." המבט החצי-משועשע, חצי-משועמם שלי רק הכעיס אותה יותר.

"אבל לא חשבת לומר משהו בעניין? להתייעץ איתי לפני שאתה מזמין?" הדם הציף את פניה.

נאנחתי שוב. "תראי, אני לא מוכן לדבר איתך כשאת ככה. אם את רוצה בכל זאת לדבר, את מכירה את החוקים."

"לעזאזל עם החוקים," אמרת בכעס. "זה לא אחד מהמשחקים שלך. אני מדברת איתך ברצינות עכשיו."

שלחתי את ידי והנחתי אותה על לחיה. הייתה רק חמלה בעיני, בעוד שלה רשפו. לא מנעתי זאת ממנה. "גם אני," אמרתי בשקט. "אני רואה שאת כועסת ואני רוצה לתת לך את ההזדמנות להביע את עצמך, אבל את יודעת מה התנאים שלי."

היא לא אמרה דבר, ורק הביטה בי בזעם ובידיים קפוצות. הורדתי את ידי.

"אני אתן לך כמה דקות להתכונן ואז אחזור," אמרתי בשקט.

לא המתנתי לתשובה וניגשתי למטבח למזוג לעצמי כוס מים, ואז לחדר השינה להתכונן. ידעתי מה חולף כעת בראשך, בליל של מחשבות. הסירוב להאמין שאני רציני. הצריבה. העלבון. איך אני מעז? איך אני עוזב אותה שם ללא רגשות אשמה, בעיצומו של ויכוח? אני לא מבין מה עשיתי לא בסדר?

כשחזרתי הייתי ערום מהמותניים ומטה. האיבר שלי השתלשל בין רגלי. לא טרחתי כלל להיפטר מהחולצה.

היא לא זזה. היא שנאה אותי כל כך באותו הרגע. כיצד אני מעז.

ניגשתי אליה, ובעדינות הנחתי את ידי על כתפה. "אני אעזור לך," אמרתי בשקט, כפי שרוכב מדבר אל סוסה. "אל תילחמי בזה, זה יעשה לך טוב."

היא הניחה לי לסובב אותה. עזרתי לה להתכופף לפנים. היא נאחזה במשענת הכיסא שמולה בשעה שהפשילה את מכנסיה עד לברכיים. היא הייתה בתנוחה הזו פעמים כה רבות בעבר, אך מעולם לא כך. אלף תחושות מילאו אותה, אבל אני התייחסתי אליה כבכל פעם; אולי הייתי מעט יותר זריז ויעיל מהרגיל. אצבעי המשומנת החליקה אל תוך אחוריה, ואז אחת נוספת, עד שהשתכנעתי שהיא מוכנה. במהירות וללא גינונים נצמדתי אל פי הטבעת שלה.

"אל תתנגדי," אמרתי. "תשחררי. זה יכאב פחות."

הזין החליק פנימה ללא התנגדות מיותרת. היא יכלה לחוש במגע העור של ירכיי כנגד ישבנה כשנצמדתי אליה.

היא עצמה את עיניה, רועדת, מבלי לדעת אם זה מכעס, או עלבון, או דבר אחר.

"אני בתוכך," לחשתי לה. "עכשיו אני מוכן להקשיב לך. דברי איתי, קטנה."

פניה בערו. היא רצתה לומר משהו אך המלים נתקעו בגרונה. ידי אחזו בשני צידי מותניה. בעלתי אותה כך באמצע הסלון, כנגד שולחן האוכל.

"אתה בן זונה," היא סיננה.

"זה בסדר," אמרתי בשקט. "מותר לך להגיד מה שאת רוצה עכשיו."

היא שתקה, ונשפה בהתרסה מאפה.

אצבעותיי נשלחו קדימה ולפתו את גרונה. חשתי ברטיבות. 

"את בוכה?" שאלתי. גופה בער כנגדי בהשפלה. 

"אני כל כך שונאת אותך, שתדע," קולה רעד ואז נשבר, משלא הצליחה להדחיק את הדמעות.

"אני יודע," לחשתי. "זה בסדר, תוציאי את הכל. אל תשאירי כלום בפנים."

חיבקתי אותה מאחור והצמדתי את אגני אליה. תנועותיי היו קטנות וזריזות, וריסקו את כבודה העצמי, עד שלא נותרה ממנה אלא בובת סמרטוטים רפויה.

 

מוקדש לבת העשירים היפה ממספר הסיפורים האסורים.

 

לפני שנתיים. 29 באוקטובר 2022 בשעה 15:40

אם יש משהו שלמדתי עם השנים, הרי זה שאף פעם לא כיף לקחת בכוח. לקחת, כן. בכוח, לא. יש משהו גס, מאכזב בכך. כמו לקפוץ לדקה שלוש בשיר האהוב עלי כדי לשמוע את הפזמון מבלי לתת לפתיחה ולבית לעשות את שלהם. הרבה יותר מענג אותי לתת לזמן לעשות את שלו, לחצוב בהתנגדות מעט כל פעם, למשוך בחכה ולהרפות. כמו החור ההוא שטים רובינס חצב במשך שנים בקיר מאחורי הפוסטר של ריטה הייוורת' בתא שלו בחומות של תקווה. לעתים נדירות, כשאני מתעלה על עצמי, אני מצליח לשכנע את הצד השני שהנתינה הייתה הרעיון שלו. יש בזה קסם משלו. אבל היא, היא הייתה משהו אחר. הייתי צופה בהם, לכודים ברשתה מבלי לדעת זאת. תמיד היה לה את החיוך המלטף, האמהי הזה, נסוך על שפתיה. וזה תמיד היה הרעיון שלהם.

היא תמיד הייתה מתקשרת אלי משום מקום, אחרי שלא דיברנו מספר חודשים. השיחות היו קצרות. הקדמה חפוזה על החיים, על העבודה, על האישה בבית, ואז מעבר חד, ענייני לדברים שעניינו אותה. הכרתי מישהו חדש. תרצה להצטרף? יש לך זמן שבוע הבא? התכתבנו חודש. מפוחד כזה, צועד צעדים ראשונים. כן, כבר נפגשנו כמה פעמים. הוא מתוק ממש. כמו שאני אוהבת אותם. מצצתי לו פעם אחת באוטו, והזדיינו. הוא לחוץ כזה, מושלם. אוהב כשאני אומרת לו מה לעשות. האצבעות שלי החליקו לתוכו כמו חמאה. סיפרתי לו עליך. אתה צריך לראות כמה הוא קירצף את עצמו במקלחת בפעם האחרונה. לחוץ מאשתו. אמרתי לו מה אני רוצה. זה קשה לו, אבל הוא מוכן לנסות. יום שלישי? אני אכתוב לו. עבר יותר מדי זמן מאז הפעם האחרונה, זה חסר לי. כל כך חסר לי. מחכה לך, בייבי.

הפעם הראשונה תמיד קורה באותו המקום, באותו צימר מבודד. אני תמיד מגיע אחרון, וכשאני מקיש בדלת היא פותחת אותה בחיוך הממיס שלה ומחבקת אותי אליה. היא עדיין יפהפיה, גם לאחר כל השנים האלה. אולי, אני מהרהר, אם הייתי קצת אחר, קצת פחות אני, גם אני הייתי מוצא את עצמי באותו המקום של הגבר שעתה יושב נבוך, מבולבל, על קצה המיטה. הוא בקושי מצליח להרים את המבט כשאני נכנס. אנחנו לוחצים יד. אנחנו מחליפים שמות. פורמאליות חסרת משמעות. סמול טוק. זה נותן להם קצת אומץ, תחושה שגויה של שיוויון, כאילו בעוד עשרים דקות הוא לא ישכב עם רגליים באוויר מולי. 

היא מכרכרת סביבו, מלטפת אותו, נצמדת אליו. בייבי, היא מנשקת אותו, אתה נהדר. זה יהיה כל כך טוב, אני כל כך מתרגשת. אתה כל כך מיוחד. היא טווה את הקורים שלה, מספרת לו את מה שהזין שלו רוצה לשמוע. אפשר להריח את המתחילים ממרחק קילומטר. רק לפני חודש לא האמין שיתכתב עם אישה זרה כך; שיכתוב את הטינופת שכתב; שיעז להיפגש איתה לקפה; שינשק אותה; שתרד על ברכיה בחניון נטוש כדי לענג אותו; שיחדור אליה; שתחדור אליו. לא סתם כינו פעם הוריקן על שמה. היא הייתה כוח טבע, ונהגה להשאיר שובל של הרס בעקבותיה. אבל כעת לא היה בה דבר מזה. היא סם ממכר, וידיה הרכות עוזרות לו לפשוט את חולצתו, בעוד היא נושכת את תנוך אוזנו. כישוף. 

אני שומר על מרחק, ומקפיד להסיר את פריטי הלבוש שלי אחרי שהוא מסיר את שלו. עד מהרה היא על ברכיה בין רגליו וסוגדת לאיבר שלו. כמה קל לה לעצב אותו כרצונה, כחומר ביד היוצר, אחרי שאשתו כבר לא עשתה זאת שנים. היא יודעת שאסור לו לחצות את הקצה, ומתישהו היא מפסיקה, משכיבה אותו בגבו על המיטה ונצמדת אליו. הם מתעלסים בלהט. אצבעותיה מחליקות בין רגליו ואני רואה אותן חודרות לתוכו, מורחות את חומר הסיכה בנדיבות. כשהיא חשה שזה הזמן המתאים היא מתמקמת לצידו. כעת היא רכה, אמהית, מכילה. היא רומזת לי ואני מתקרב ומתמקם בין רגליו. כמה אתה מדהים שאתה עושה את זה בשבילי, היא לוחשת לו. הוא מרגיש מיוחד כפי שלא הרגיש שנים.

ראיתי את זה קורה בעבר, ועדיין, כל פעם היא כמו הפעם הראשונה, גם בשבילי. אני בוהה בה מערסלת את ראשו, עוזרת לו להניף את רגליו ולהניח אותן על כתפי; אוחזת באיבר הזקור שלי ומצמידה אותי אליו. מלטפת אותו בעדינות. הוא מביט בה, מבקש אישור, כמעט-מתחנן. היד שלה אוחזת את הזין המשומן שלו ודואגת שיישאר נוקשה. היא שותה בצמא את החשש והפחד בעיניו, והוא יפה בעיניה כמו ציור של ורמיר. כשהראש הספוגי שלי חודר את השריר נטבעתי שלו הוא פולט גניחה רמה, והיא משקיטה אותו ומניעה את ידה על איברו בחושניות. היא גומעת את הייסורים שלו, משתכרת מהכוח שלה עליו, ואני נהנה לראות אותם, אותו קורע פיסות מהגבריות שלו ומגיש אותן לפיה. הרעיון שלו. אתה כזה טוב, היא אומרת לו. עוד מעט הכל יסתיים ונשאר רק שנינו, ואז אני אשים אותך בתוכי ואתן לך לגמור. אתה רוצה לגמור, נכון? רק תן לו לסיים ואני אהיה כולי שלך. זה לא מפריע לי בכלל שנתת לגבר אחר לזיין אותך. אתה כזה סקסי ככה, עם זין של גבר אחר בתוכך.  

היא יודעת ללכת על קו התפר בין מה שמותר ואסור. לדגדג לו את תחושת הערך העצמי ההטרוסקסואלית שלו ולסגת. לעטוף ולהצליף בו-זמנית. החור שלו חם ומזמין, ומאתגר את הריסון העצמי שלי. אני בטוח שהוא יזכור את הערב הזה עד יומו האחרון. אני יודע מה מצפה לו, ואיך היא תכריח אותו להסתכל בשעה שאני גומר, להתרכז בעוויתות הפנים הלא-רצוניות שלי. הזיכרון הזה ירדוף אותו שנים רבות, אולי עד סוף ימיו. מה יעבור לו בראש ברכב בדרכו חזרה הביתה באותו הלילה? אני אוהב לראות אותה ככה, מבשלת אותו על אש קטנה של תיעוב עצמי וגירוי מיני מתמשך. אני מזכיר לעצמי שזו תמיד ריצה למרחקים ארוכים, ומכין את עצמי לשבועות הקרובים, ולרגע בו היא תשכנע אותו להיפטר מהקונדום, ותשלח אותו הביתה להתכרבל עם אשתו בשעה שזרע של גבר אחר נוטף מתוכו. 

לפני שנתיים. 25 באוקטובר 2022 בשעה 11:43

היינו ביחד באותה המעבדה. היא הייתה תלמידת מחקר מתחילה ואני הייתי לקראת סיום ההשתלמות הבתר-דוקטורט שלי. היא הייתה נמוכה עם שיער מתולתל, והיא גדלה בהולנד; שילוב לא טיפוסי, ותזכורת להיסטוריה של אבותיה כמהגרים. היא הייתה מסודרת, קפדנית, נוקשה, ואני מרושל וחסר גינונים. מיד התחברנו, והיא הייתה נוהגת להתייעץ איתי מדי פעם כשהייתה נתקעת בשאלת המחקר שלה. היינו אוכלים ארוחות צהריים מדי פעם והיא הייתה מספרת לי על אחותה והוריה המזדקנים שנותרו מאחור, ועל החבר שלה שגרר אותה להופעה של הפילהרמונית בלילה שעבר. דיברנו הרבה על מוזיקה, הנושא בו חלקנו הכי הרבה ידע. המלצתי לה על להקות והיא הייתה ממליצה לי על מלחינים קלאסיים. היא הייתה צוחקת מהבדיחות הגרועות שלי ואני הייתי מקשיב לצרות שלה. היא אהבה להתלבט, על כל דבר, כל הזמן; היה בה אי-שקט ופקפוק עצמי שפעפעו לכל שיחה שלנו. 

זה היה בסוף השנה האחרונה שלי, תקופה של שינויים והסתגלות. באחד הלילות עבדתי עד מאוחר במעבדה. אהבתי את שעות הלילה השקטות, בהן לא הייתה נפש חיה נוספת בבניין ויכולתי להתרכז. קמתי משולחן העבודה וניגשתי למכונת הקפה בלובי, ובדרך ראיתי אותה יושבת בעמדה שלה באחד החדרים הסמוכים, ואור המסך הכחלחל שוטף את פניה. בדרך חזרה הבאתי גם לה כוס קפה. היא הופתעה לראות אותי. ליד העמדה שלה ראיתי בקבוק יין פתוח וכוס ריקה; היא אולי התרוקנה פעמיים-שלוש לפני שהגעתי.

"היי," היא אמרה, נשענה לאחור בכיסא ולקחה את הקפה ממני. "תודה."

"עובדת עד מאוחר?"

"הלוואי. אני לא מצליחה להתרכז," אמרה, ושפשפה את עיניה. 

דיברנו על הבתים הרחוקים שלנו ועל המשפחות, ועל תחושות הניתוק והגעגוע שמלוות כל מהגר, גם אלה מרצון. 

"הוא הציע לי להתחתן איתו, אתה יודע," היא אמרה לפתע.

"מי, דיוויד?" הוא היה החבר שלה. בחור גמלוני, גבוה, עם שפם וזקן שצעקו אמן מיוסר. "מה אמרת לו?"

"עוד לא אמרתי. אמרתי לו שאחשוב על זה."

הסתכלתי עליה, והיא הסתכלה על כוסית היין הריקה ומילאה אותה מהבקבוק.

"אתה יודע, אני ... אני הייתי עם עוד מישהו, כשהיינו ביחד," היא אמרה בשקט, נועצת את מבטה בשולחן. "אני לא יודעת איך להגיד לו את זה."

"יותר מפעם אחת?"

"כן ... זה היה קצר. אני לא יודעת מה לא בסדר איתי."

עבור אנשים מסוימים לפעמים די בתנועה עדינה של קורי העכביש כדי לעורר את חוש הציד שלהם, לגרום להם לזקוף את ראשם ולהידרך.

"למה הפסקתם?" שאלתי בעניין.

"זה קצת יצא משליטה, אתה יודע? זה היה טוב בהתחלה, אבל אחר-כך זה לא הלך לשום מקום. לא רציתי אותו באמת. רק רציתי ... אני לא יודעת מה רציתי."

"חלקנו אוהבים את השוני, את ההרפתקה."

"כן, כנראה. אולי גם אני כזו."

"אין בזה שום דבר רע," אמרתי.

"הוא כל מה שרציתי, אתה מבין? כמו צ'קליסט שהיה לי כשהייתי נערה. והוא כזה טוב אלי."

"אני מבין. לפעמים קשה לקבל כאלה החלטות גדולות," אמרתי.

הנחתי יד מנחמת על כתפה. הסתכלנו זה על זה בשקט המלנכולי שרק בניין משרדים נטוש יכול לייצר, שתי נשמות תועות בשממה חסרת גבולות. עיניה הסתכלו בשלי, ביותר ממבט-חולף. הן חיפשו בי איזושהי תשובה, אבל עדיין לא הייתי בטוח שידעתי מה השאלה שהן שואלות. 

נעמדתי מאחוריה. אחזתי בכתפיה ועיסיתי אותן, והיא הניחה לראשה להישמט במעט ולכובד המשקל של הדברים שאמרה להתמוסס. עמדנו כך דקה ארוכה, וידי נעו לעבר צווארה והיא לא עשתה כל מאמץ לעצור אותן והתמסרה למגען; היא לא עצרה אותן גם שהחליקו אל קדמת הצוואר, מטה, מגדילות את טווח תנועתן, עד שהחליקו גם על החזה שלה בעד החולצה. שתקנו, אבל בשלב הזה לא נותר בי שום ספק. הנחתי לה להתמסר לקצב דקה נוספת, ואז רכנתי לפנים וקירבתי את פי אל אוזנה.

"ירדת לו?" שאלתי בפשטות.

ראיתי את ההנהון הקטן מבלי לראות את פניה. תהיתי האם היא מסמיקה. 

"אהבת את זה?"

הנהון נוסף, כמעט לא מורגש. חפנתי את שדיה בידיי, ואז משכתי אותן ממנה.

במשרד השקט לא נשמע דבר פרט לרחש החגורה הנפתחת ולרוכסן, ואחריו לצליל הבד המחליק במורד העור. סובבתי את הכיסא. ראשה תחילה היה מורם. הצלבנו מבטים, ואז השפילה את שלה אל האיבר הזקור, הממתין. שפתיה היו מעט מופרדות זו מזו, ועיניה הגדולות היו פעורות, תוהות. יכולתי לראות את הקונפליקט מתחולל בהן מתחילתו ועד סופו בזמן אמת. תחילה היא שאלה את עצמה האם היא תעשה את זה; ואז היא ידעה שהיא עומדת לעשות את זה; ואז היה ברור לה שלא הייתה יכולה להתקיים שום תשובה אחרת. היא שלחה יד מהססת לפנים ופתחה את פיה, ורכנה לפנים. היא הניחה לראש הספוגי לחצות את שפתיה, כאילו מעצמו, כאילו לא היה לזה קשר אליה.

עמדתי שם במכנסיים מופשלים, עירום למחצה, ידי נחות בעדינות על ראשה. נתתי לה להכתיב את הקצב. לא מיהרתי לשום מקום. הזמן קפא מלכת עבור שנינו. נהניתי מהתחושה, ומההתמסרות, ומהצלילים המגונים של הרוק שנוצר ונבלע בחלל הפה, אבל יותר מכל נהניתי מהצד ההוא שלה שידעתי שמעטים זכו לראות. היו בו יופי, ואינטימיות; הייתה זו שעת הערביים של הנפש, והצללים שבתוכה יצאו לשחק. כשגמרתי והיא הרימה אלי מבט יכולתי לראות את שאריות הזרע נוזלות מזווית הפה שלה. ליטפתי את ראשה.

"ילדה טובה," אמרתי, ומשכתי למעלה את המכנסיים. נשקתי לה על מצחה ועזבתי אותה שם, מהורהרת כפי שמצאתי אותה, אבל קצת שונה. אחרת.  

* * * * *

חודש לאחר מכן שלחתי לה את ההודעה הקצרה שהפכה כמעט לדבר שבשגרה עבור שנינו.

"חמש דקות, שירותים בקומה שתיים."

תא שירותי הנכים בקומה השניה היה מרווח, ובגלל עבודות השיפוץ בבניין כמעט חסר שימוש ונקי מספיק. לא שהיה אכפת לי. היא המתינה לי שם. לא החלפנו דברים. היא הפשילה את השמלה הארוכה שלבשה ואני נצמדתי אליה מאחור. היא הייתה רטובה, ותחתוניה הספוגים מילאו את החדר הקטן בריח חריף של סקס. האצבעות שלי החליקו לתוכה ללא מאמץ והיא התפתלה ונאבקה להחריש אנקה. לא עבר זמן רב מהרגע בו חדרתי אליה עד שהלמתי בה בפראות כנגד הכיור. ידי השמאלית נכרכה סביב מותניה, והימנית אחזה בסנטרה. הכרחתי אותה להישיר מבט אל מראת הקיר הרחבה שהייתה תלויה, לראות את הבעת הפנים של שנינו, לשמור על קשר עין למרות התנוחה. 

"איך מתקדמות ההכנות לחתונה?" שאלתי אותה תוך כדי, בין תנועת אגן אחת לשניה. 

"בסדר," סיננה, בקושי מצליחה לדבר, פניה אדומים מהמאמץ.

"אני בטוח שתהיו זוג חמוד מאד."

היא לא ענתה ורק הידקה את אחיזתה בשולי הכיור. חייכתי אליה ושבתי להתרכז במשגל, עד שחשתי ברעד שחלף בי ובזרע שמילא אותה. 

"הוא ירד לך אתמול, כמו שביקשתי?" שאלתי, בזמן שהרימה את תחתוניה והניחה לשמלה ליפול בחזרה למקומה.

"כן."

"והוא לא שם לב לכלום?"

"לא." 

"תדרשי ממנו גם היום."

היא לא אמרה דבר, ורק הנהנה את אותו הינהון ביישני וקטן.

"מתי אמרת שאמא שלך באה לביקור ולוקחת אותך למדוד שמלות כלה?" שאלתי לפתע.

"שבוע הבא. למה?"

"תביאי אותה. את השמלה."

"לא, נו, אתה לא רציני - " היא התחילה לומר, לפני שהסטירה המצלצלת נחתה על פרצופה ההמום והשתיקה אותה. היא ניסתה להגות את המשך המשפט אך המלים נתקעו בגרונה.

"זה לא מסובך," אמרתי ורכסתי את מכנסיי. "פשוט תביאי אותה. אני רוצה להיות הראשון. בסדר?"

לחייה היו סמוקות ועיניה רשפו בזעם חנוק, אך היא לא אמרה דבר. סורגי כלוב בלתי נראים הפרידו בינינו; היא הייתה חיה פראית, אך חסרת שיניים. ככלות הכל, מה כבר אפשר לומר לגבר שלפני רגעים ספורים היה בתוכך, וכעת הזרע שלו מכתים את תחתוניך?

"ילדה טובה," חייכתי. יצאתי והשארתי אותה כך בשירותים אחרי. עיניה קדחו בגבי בצאתי, אבל ידעתי שהיא תמתין לי באותו המקום ובאותה התנוחה למחרת.

 

לפני שנתיים. 23 באוקטובר 2022 בשעה 8:59

אני פותח את הדלת ושומע את רחש הכלים במטבח. ריחות של מרק של חורף. אני יודע שאת עומלת שם כהרגלך, ואני מסיט את דלת המטבח ונכנס פנימה. את מתעלמת ממני; אני נצמד אליך מאחור, ומרגיש בצמרמורת שחולפת בך. אינך מפספסת אף לא תנועת סכין אחת בעודי מצמיד את ידי לצידי גופך, נע מעלה ומטה, חש את עורך הבוער. הידיים נעות קדימה וחופנות את שדייך מבעד לחולצה, צובטות את הפטמות הרגישות, ואז נסוגות לאחור. את שומעת את הצליל המוכר של החגורה מותרת, את המכנסיים נופלים לרצפה, וחשה בי מפשיל את המכנסיים שלך; את מבליטה את ישבנך החוצה וממתינה בסבלנות. הדממה מחלחלת לכל סדק בינינו. את צמאה למילים ושונאת אותן; השתיקה המחפיצה שלי גורמת לך לנזול ללא שליטה בין הרגליים.

האיבר הקשיח שלי מתחכך לו בין ישבנייך, ואז ראשו הספוגי, המרוח בחומר סיכה שהנחת על הדלפק בעוד מועד, נצמד לפי הטבעת שלך. את חורקת שיניים וחשה את השריר הטבעתי שלך נפער אט-אט ואותי פולש לתוכך, ללא גינונים מיותרים, עד שאשכיי המתנדנדים מכים בחור השני, הרטוב שלך. אין לך ברירה אלא לאחוז בשיש כדי לייצב את עצמך בשעה שאני משתמש בך כחור כדי לפרוק את המתח שהצטבר בי במהלך היום. זה לא טקס ארוך; הוא מורכב בעיקר מנהימות שלי וגניחות קטנות שלך, וצלילים מגונים של עור מכה בעור. כשאני קרוב לשיא אני נצמד אליך ואת מרגישה את נוזל הזרע החם ממלא את החלחולת שלך. כשאני שולף את עצמי מתוכך, הוא מטפטף מתוכך, ואני דואג להרים את התחתונים שלך כדי שלא ילכלך את הרצפה. 

אני חוזר ולובש את המכנסיים ומהדק את החגורה, ואז ניגש לסלון ומתיישב על הספה ומחפש משהו לראות. אחרי רבע שעה את מגיעה עם שתי צלחות עם אוכל ומתכרבלת לצידי, ואנחנו צופים בפרק שכבר ראיתי פעם של הסמויה. זאת הפעם הראשונה שלך, ואני תמיד מוכן לראות את הסדרה הזו פעם נוספת. אני מלטף אותך ואת משעינה את ראשך על כתפי ונותנת לאצבעותי לטייל על תווי הפנים העדינים, היפים שלך.

בהמשך הערב את מוצאת את עצמך על ברכייך בין רגלי. איברי הזקור בין שפתיך שמתקשות להכיל אותו, ואת מגלגלת סביבו את לשונך. ברגע בו איש הקונגרס המושחת מסביר כיצד נהוג לשחד פוליטיקאי בבולטימור, צלצול טלפון מפריע למהלך הפרק. אני עוצר אותו ומביט במכשיר, ואז מסתכל עמוק בעיני האיילה שלך ועונה לשיחה. את שומעת את הקול שלה בוקע מהצד השני, ויודעת שאסור לך להפסיק.

"כן, אני שוב עובד עד מאוחר," אני אומר לה, מבלי להפר קשר-עין איתך. "עוד מעט אסיים ואבוא. מתגעגע אליך."

את המילים האחרונות אני מטעים, ועיני קודחות, מחפשות את שלך. את תוהה בליבך למי היא יועדה, והאם זה אפשרי להתגעגע למישהו לפני שהוא אפילו איננו. לפני שאת מספיקה לחשוב יותר מדי, אני מניח את ידי בעדינות על ראשך ומלטף את שערך, ותוך כדי רומז לך להאיץ את הקצב. את נאבקת לשמור על שקט, ומאזינה להמשך השיחה במקטעים. את חשה בתנודות הקטנות, באשכים המתכווצים ונסוגים פנימה, ויודעת שלא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן; וכשאני משוחח איתה על התוכניות לסוף השבוע הקרוב, את מרגישה את האיבר שלי פועם וממלא את פיך בזרע.

לפני שנתיים. 22 באוקטובר 2022 בשעה 15:49

"אני ... ממש הייתי רוצה לנשק אותך."

היא פלטה את המשפט כמעט מבלי לחשוב, בין אדי האלכוהול. הן אמרו שישתו רק כוס או שתיים, אבל היא כבר שכחה כמה פעמים ביקשו מהמלצר למלא את הכוסות שלהן מחדש. מיד חשה בסומק שמתפשט בלחייה, וחשה צורך להליט את פניה. היא לא האמינה שאמרה זאת בקול רם.

זה היה הטקס הקבוע שלהן ביום שלישי: באדיקות בלתי מתפשרת היו שתיהן משאירות את בעליהן בבית ונפגשות בבית הקולנוע השכונתי, הקטן, שעוד הציג סרטים זרים וזוכי פסטיבלים. היה תמיד נדמה למיכל שבכל פעם שהן מגיעות אליו והוא עדיין פתוח ועומד זה סוג של נס; שהקידמה האגרסיבית ובתי הקולנוע הגדולים לא דרסו אותו. האולמות היו מלאים למחצה במקרה הטוב. באותו השבוע הסרט שקבעו לראות ירד מהמסכים, ובמקומו עלתה קומדיה מטופשת שלא קסמה לאף אחת מהן. הן החליטו במקום זאת לעצור בפאב קרוב ולהזמין כמה משקאות. עד מהרה האלכוהול עשה את שלו, והשיחה קלחה למחוזות יותר ויותר אינטימיים. לבסוף, ברגע של חולשה ושכרות, כשאגם נשענה מולה על השולחן ונראתה יפה כתמיד, פלטה מיכל את אחד הסודות הכמוסים שלה. בלחיים סמוקות סיפרה לה שתמיד נמשכה אליה, כבר שנים רבות.

אגם נראתה מופתעת, אבל לא הייתה בה כל מבוכה. הביטחון השליו הזה היה אחד הדברים שמשך את מיכל אליה.

"את מדהימה, מיכל, אבל אני לא ממש בקטע של נשים," אגם אמרה בקול קטן, מתנצל, ואז היה נראה שהיא חושבת לרגע. "אבל ... אולי יש לי הצעה בשבילך בכל זאת."

"הצעה?" מיכל זקפה גבה.

"כן. את תעשי משהו בשבילי ואני אעשה משהו בשבילך. אני ... אתן לך לראות אותי נוגעת בעצמי."

מיכל הסתכלה עליה בעיון. היא התקשתה לקרוא את אגם. לרגע היה נדמה לה שהיא מנסה לפתות אותה. המחשבה על אגם מענגת את עצמה עבורה גרמה לה לתחושת סיחרור. היא לא האמינה שהן מנהלות את השיחה הזו במציאות. "על מה חשבת?" היא שאלה וחשה בחזה שלה מתרומם ויורד בכבדות.

"דני רוצה לעשות איתי דברים שאני לא רוצה," היא אמרה. "אי פעם ניסית אנאלי?"

לקח למיכל רגעים ספורים לעכל את הישירות הזו. שפתה התחתונה נפרדה קמעה. היא לא הייתה קרובה מאד לבעלה של אגם, על אף שהיו לעתים נפגשים בזוגות. הוא לרוב היה שתקן, והיה משתתף בשיחה רק לסירוגין. 

"אגם!" מיכל היכתה בזרועה בשובבות מעושה. מיכל סיפרה לה בעבר שבעלה רצה לנסות את זה איתה והיא לא יכלה לסבול את הרעיון. היא זכרה את התגובה של אגם, ממנה היה נדמה כאילו הם עושים זאת כל הזמן; אבל היא מעולם לא אמרה זאת במפורש.

"עם קצת אימון, תוכלי להתרגל לזה בלי בעיות," אגם אמרה.

מיכל הביטה בה שנית. הנשימות שלה היו כבדות. אולי היא תוכל בכל זאת להנות מזה, חשבה לעצמה. היא דמיינה את אגם ללא בגדים. טיפשה, אמרה לעצמה. טיפשה שכמותך. אבל לא היה אכפת לה. התמונה של אגם בעירום הייתה צרובה במחשבותיה, והיא הייתה קרובה אליה מתמיד. היא לקחה אוויר. "טוב," אמרה בקול קטן, אבל חדור-מטרה.

"טוב, בואי," אמרה אגם, וקמה. מיכל עקבה אחריה במבט מופתע. "עכשיו?"

הכל קרה מהר, חלקים של סצינות שבקושי שזרה לסיפור כשחשבה על הרגעים האלה בדיעבד. הן היו בפאב, ואז באוטו, בנהיגה, ואז במעלית, ולבסוף בדירה. כשהגיעו, מזגה לה אגם עוד כוס יין, וניגשה לבעלה שישב בסלון ולחשה לו דבר-מה באוזן. לפתע המבע שלו הפך מעוניין והוא הנהן. אגם לקחה את ידה את מיכל והובילה אותה אל תוך חדר השינה והושיבה אותה על קצה המיטה. "את יכולה להתפשט?" שאלה.

מיכל נעה באי-שקט. "אני - אני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה."

"אל תדאגי. בואי נתפשט ביחד," אמרה אגם. היא הניחה את ידה על החלק העליון של החולצה המכופתרת של מיכל, ואז החלה לפתוח את הכפתורים בחולצתה שלה. אז עצרה והנידה בראשה. "קדימה, אל תתביישי," חייכה. לבסוף שלחה מיכל את ידיה והתחילה בעצמה להתיר את כפתורי חולצתה, ועד מהרה שתיהן הסירו מעליהן את החלק העליון ונותרו במכנסי ג'ינס וחזיה. האוויר סביבן נטף התרגשות. אגם שלחה את ידיה אל מאחורי גבה ושוב נדה בראשה. "קדימה, את יכולה," חייכה את החיוך המזמין, הבטוח שלה, כזה שגרם למיכל להרגיש כאילו הכל כל-כך פשוט. היא צחקקה במבוכה, ושתיהן הסירו את החזייה שלהן בו-זמנית.

אגם הייתה יפהפיה, בדיוק כפי שמיכל דמיינה אותה. היא לא זכרה מתי חשה כה מגורה. אגם פתחה את הכפתור בקדמת הג'ינס ומיכל החזיקה אחריה; אחר כך משכו במהירות את התחתון, ומצאו את עצמן עירומות בחדר השינה האפלולי. 

"תשכבי על הבטן בקצה של המיטה," אמרה אגם. מיכל הניחה לגופה להשתלשל מקצה המיטה, ושמעה את הצעדים הכבדים ואת דלת החדר נפתחת ונסגרת; היא סובבה את ראשה הרחק מהמפתן כדי שלא תצטרך לראות את דני, שנעמד מאחוריה. אגם נעמדה מצידה השני. "דני רק יגע בך בגב, בצדדים, ואני אגע בעצמי. זה בסדר?" שאלה.

מיכל הנהנה, וקפצה לרגע כשהרגישה את ידיו הגדולות והמחוספסות של בעלה של אגם נוגעות בגבה החשוף. אגם שיחקה בפטמותיה בשעה שידיו הגבריות של דני החליקו על גבה של מיכל. עד מהרה הדרימו לישבנה ועיסו אותו; מיכל התרכזה בידיה של אגם. מיכל הרגישה בדני מורח חומר סיכה קריר על ישבנה ונמתחה.

"תירגעי," אמר דני, ואגם החלה לגעת במפשעתה ולהחליק את אצבעה בין שפתיה התחתונות, בשעה שדני העביר את אצבעו בין ישבניה של מיכל בתנועות סיבוביות. אגם הביטה בה בדריכות ועצרה מספר פעמים במהלך האוננות שלה כדי להאט את נשימותיה. בשלב מסוים הצמיד דני את אצבעו אל פי הטבעת המסוכך. "ששש, תירגעי," הוא אמר שוב בקולו הרדיופוני. עיניה של אגם היו פעורות, נוצצות. היא דחפה את אצבעה אל תוך עצמה בו-ברגע שאצבעו של דני החליקה אל תוך מיכל, שהתנשפה בחדות. דני המתין מספר רגעים, ואז החל להניע את אצבעו פנימה והחוצה בזהירות, בשעה שאגם החרתה-החזיקה אחריו. מיכל הייתה מהופנטת. לאחר דקה קצרה הרגישה אצבע שניה עושה את דרכה אל תוכה, ואגם הוסיפה והחדירה אצבע שנייה בעצמה; ואחריה שלישית. אז פתחה אגם מגירה בשידת הלילה שלה ושלפה משם איבר מין מלאכותי מגומי.דני הפשיל את מכנסיו, נעמד בכפיפה מאחורי מיכל, והצמיד את הראש של איברו הזקור אל החור האחורי המשומן-היטב.

"את מוכנה לראות את זה?" שאלה אגם בקול מחוספס, ומיכל רק הנהנה בתנועה קטנה. היא לא זכרה מתי הייתה עד כדי כך מגורה, ולחשה, "כן." עיניה של אגם עקבו אחר איברו הזקור של דני, שחדר את השריר הטבעתי והחליק סנטימטר אחר סנטימטר לתוכה. היא שיקעה את הדילדו לתוכה באיטיות, מתאימה את עצמה לקצב שלו; ובנקודה מסוימת דחפה את כולו לתוכה, בשעה שדני דחף את אגנו קדימה והצמיד את ירכיו לירכיה של מיכל; זה לא היה גרוע כמו שציפתה שיהיה. אצבעותיה נצמדו לדגדגן שלה, והעבירו בה זרמים של עונג. אגם הגבירה את הקצב עד שהאיבר הגומי נכנס ויצא ממנה במהירות, ודני עקב אחריה, עד שאחז במותניה של מיכל והחדיר את עצמו לתוכה באגרסיביות חייתית. אגם הגיעה לשיא יחד עם דני, ומיכל חשה בפעימות הזרע שלו ממלאות את החלחולת שלה, וגמרה בעצמה. 

אגם ניגשה אל דני, ששלף את איברו המתכווץ מתוך מיכל, ונשקה לו. אז שניהם עזרו למיכל להתלבש וליוו אותה לדלת. 

"בואי מחר, אחרי העבודה," אמרה אגם בקריצה. מיכל חצתה את מפתן הדלת והביטה בהם, שקועים בחיבוק ומתלחששים זה עם זה. היא ידעה שהם יחזרו לחדר המיטות ברגע שהדלת תסגר ויזדיינו כמו שפנים. ואז הדלת נסגרה מאחוריה והיא נותרה לבד בפרוזדור הריק.

* * * *

היא אמרה לעצמה שהיא לא תחזור לשם, אבל בסיום יום העבודה מיכל מצאה את עצמה נוהגת בכביש המוכר לדירה של חברתה. אגם הגישה לה כוס יין ואמרה לה להירגע ולהמתין שדני יחזור הביתה. הוא הגיע תוך דקות ספורות והם ניגוש לחדר השינה, והתרחיש חזר על עצמו. כששבה הביתה היא אמרה כלאחר-יד שנאלצה להישאר ולעבוד עד מאוחר, והוא רטן על חוסר ההתחשבות שלה - כאילו שהוא מתקשר אליה כשהוא נאלץ לעבוד עד מאוחר, חשבה בשקט. למחרת חזרה לשם בשלישית. זה התחיל להיות יותר קל, פשוט; תוך שבוע היא הייתה מתפשטת בזריזות, ולקחה לדני בערך דקה לחדור אליה בזריזות. היא גם חשה יותר נינוחה לאחר האקט. זה כבר לא הרגיש לה מוזר להתלבש ולצאת בעצמה מהבית בשעה שאגם ובעלה המשיכו להתעלס. היא חזרה לשם בכל הזדמנות.

באחת הפעמים הקישה בדלת ודני קיבל את פניה. אגם תגיע יותר מאוחר מהעבודה, אמר. הוא התעקש שיעשו זאת בכל מקרה והורה לה לדמיין את אגם מולה; היא הופתעה כמה חזק גמרה ומהדברים שראתה בעיני רוחה. לאחר זמן מה הגיעה אגם. מיכל ניסתה לשכנע אותה לאונן מולם, אבל אגם הסבירה לה שעליה לעשות משהו כדי לזכות בזה. היא הציעה שתשתמש בחגורת המכנסיים של דני להצליף בישבנה בשעה שתיגע בעצמה. מיכל ניסתה להתווכח אך לבסוף התייאשה, הסירה את בגדיה ונשכבה על ביטנה על המיטה בחדר השינה. ידה נשלחה מטה ואצבעותיה נצמדו לדגדגן שלה, שהיה נפוח; המגע החד של חגורת העור בישבניה צרב מאד, אך לא עבר זמן רב לפני שרעידות קטנות של עונג שטפו אותה. מראה גופה העירום של אגם הצליח לעורר אותה בכל פעם מחדש.

בפעם אחרת הגיעה בסיומה של ארוחת ערב. אגם ודני אירחו זוג נוסף מהעבודה, יותם וענבר, וארבעתם ישבו עם כוסות יין בסלון ושוחחו בנחת. מיכל הסתכלה בהם במבוכה, ושלחה מבט תוהה לכיוונה של אגם, שרק חייכה בביטחון. "סיפרתי לכם על מיכל," היא אמרה בנונשלנטיות טיפוסית, וקמה ולקחה את ידה. היא הובילה אותה אל הכורסה בסלון ועזרה לה להישען. לחייה של מיכל בערו כשעזרה לה להסיר את נעליה, ואז להוריד את המכנסיים, החולצה, החזיה והתחתונים, עד שנותרה חשופה לחלוטין אל מול האורחים שעקבו אחריה בעניין. היא לא שמה לב מתי דני הספיק להפשיל את מכנסיו, או להביא את חומר הסיכה הג'לנטיני מחדר השינה, ורק הרגישה אותו מורח אותו בין ישבניה, ואחר כך את איברו מפלח אותה. הוא בעל אותה מולם בפראות, והיא חפרה בידיה בבד הכורסה כדי לייצב את עצמה. השאר הזדרזו להיפטר מהבגדים שלהם.

אגם נעמדה מול מיכל ומשכה את ענבר אליה. שפתיהן נצמדו לנשיקה, וליבה של מיכל נצבט בקנאה, אך היא הייתה עסוקה מדי באיבר שהיה שקוע בתוכה. כשנהם והגיע לשיא ונשלף מתוכה, נעמד יותם מאחוריה. היא חשה בנוזל הזרע מטפטף מתוכה במורד ירכיה בזמן שיותם שיקע את עצמו בתוכה. איברו היה רחב וארוך יותר משל דני, ומיכל נאלצה שוב להתרכז. היא בקושי עקבה אחרי השיחה שהתנהלה מולה.

"איפה מצאתם אותה?" הוא שאל, בעודו מחליק אל תוך פי הטבעת שלה, אל תערובת של חומר סיכה וזרע.

אגם שלחה את ידה אל עבר מפשעתה של ענבר, ואצבעותיה מצאו את דרכן לתוכה. היא חדלה מלנשק אותה. "היא באה אלינו. איך היא?"

"מצוינת." 

"הנשואות תמיד יותר מוצלחות," אמרה אגם, בעודה מלטפת את ענבר. "היית מאמין שבעלה עדיין לא חושד בכלום?"

"כמו תמיד, לא?"

"הוא עסוק יותר מדי בלגמור בתוכי," אגם צחקקה, ועודדה את ענבר להניע את אגנה בתנועות משגל על האצבעות שחפרו בתוכה.

מיכל רק הסתכלה בהן בפה פעור. היא התנשפה בכבדות, ולא הייתה מרוכזת דיה כדי לעכל את חילופי הדברים; היה משהו בהם שלא הסתדר בראשה, אבל היא הייתה עסוקה מדי במחזה שנפרש לעיניה. היא לא הבינה מדוע אגם אף פעם לא נגעה בה כך, ודמיינה את התחושה של אצבעותיה הדקיקות והארוכות חופרות בתוכה.

 

 

לפני שנתיים. 19 ביוני 2022 בשעה 16:08

 

סומק בלחי, לב כמו מבוך,

צליל של סטירה ומבט קצת נבוך,

כך היא כורעת

מולי בלי בגדים

אלה דברים שאותי משמחים

 

נשים שיודעות על איות להקפיד

ולא רושמות "יעשה" (זמן עתיד),

חור ללא שובע,

רוק, אזיקים,

אלו דברים שאותי משמחים

 

איך היא על ארבע, זין פולש לה

זרע לבן על הלחי גולש לה

פקעת בוערת

של סקס וכניעה,

אלה דברים שיפים לה נורא 

 

כשנושכים לה, כשעוקצים לה,

זה כלל לא נורא,

אלה דברים שאותה משמחים

ואז שום דבר לא רע

 

באמת שזה לא מגיע לשיר הזה. אבל עשיתי לו את זה בכל זאת.