ווידויים מהתחתית

אני לא מצליחה לראות בים הפרצופים המוכרים דווקא את זה שנכון לי להתכרבל כעת בתוכו. 

עלה בי הצורך להיות רק עבור עצמי, אגואיסטית בכל האחוזים שלי. זה כולל לנעול את העולם מחוץ לחדר השינה שלי, ולהיות שם לבד עם חסר הפנים, שהוא למעשה חסר הרצונות, חסר הטענות, חסר התלונות. אפס ביקורת מצידו. הוא רק שם.

מוכר באופן מחריד.

ועדיין מעדיפה להידחות מאשר לדחות. יש לי יותר ניסיון מעשי עם הראשון.

כל פעם שאני מתפשטת, אני רוצה לעצור הכל ולעשות אהבה עם עצמי.

אז אילו אתונות חיפשת, ואיך הרגשת כשמצאת אותי?

כשאת רוצה להחזיק בו עוד קצת, רק עוד קצת, ואת יודעת שהנה תכף זה נגמר... יש מרתף קטן וחשוך, ברחוב 13, בית 13, דירה... נו, את יודעת. מתחת לאדמה.

את יכולה להגיע בכל שעות היום, אבל הכי יעיל אלו שעות בין הערביים, ושעות הזריחה. אלו זמנים טובים לשינויים.

האישה המקומטת והשדופה תמיד שם, מעל האש והקדירה, תמיד מערבבת, גם כשנדמה שהיא בכלל ישנה (ואולי היא באמת ישנה?)

המחיר שווה לכל כיס. חלקיק קטן מנשמתך. אבל מה זה נשמע בשביל עוד כמה חודשים של אהבה? כמה שבועות? זה הכל עניין של מינון. יש אפילו שנשארו שנים, כך אומרים.

היא מערבבת במערבולת דביקה ואין סופית. הצבע- כמעט שחור. הניחוח מתוק ומשכר. את מביאה את המיכל שלך. צנצנת זכוכית ריקה, לרוב. יש שמביאות פלסטיק, אבל זה פחות יעיל.

לחייך סמוקות, וזה לא רק מהחום. את כמעט משתכרת מהריחות, מהחדר החשוך והסגור, את כמעט נבלעת בתנועה המעגלית, מתערבבת לתוך הנוזל הצמיגי, שוקעת בורידים האדומים הדקים.

כשאת יוצאת את אחרת. את יודעת את זה. את עדיין תמרחי לו על לחם, תשימי לו בעוגה. את תעשי כל מה שיגידו לך כדי לשחזר קצת מ... מה שהיה. 

היא יודעת לבטח, המערבבת, זו לא הריבה. זו את שיוצאת מעורבבת מהמרתף בבית 13 ברחוב 13. עדיף בשעות בין הערביים, או עם שחר.

יש למישהו המלצות?

מחפשת יותר סיפורים/אומנות מאשר פוסטים אישיים.

תודה מראש לעונים נכונה!

אז הסיפור למטה! תהנו. 

חלק שני-

אני אכתוב סיפור ל 4-5 ימים, כי בכל זאת יש לי חיים.

נתתם לי כמה כיוונים מצויינים, כמו בסיפור הקודם, ואני מחכה לשמוע עוד. מוזמנים לפנות אלי עם סיפורים בצ'אט, בהודעות ובדואר יונים.

תודה לכל מי שנתן לי השראה! מקווה לכתוב לכם שוב בקרוב 3>

אין עוד מה להוסיף. הפנטזיה הראשונה נכתבה :)

תהנו!

אני ויניב כל שנה יורדים לאילת. כל שנה עושים את הדרך בטויוטה הישנה שלו, ובדרך עוצרים לגלידה ביטבתה. 

גם השנה ירדנו, קורונה והכל, אבל אחרי שביטלנו שנה שעברה בער כבר לצאת קצת לחופשה. די! נחנקנו!

הפעם יניב אמר שהוא רוצה לעצור אצל ידידה שלו, באיזה חור לא רחוק משום מקום. סבבה, נזרום, זה לא מאריך הרבה מידי את הדרך והוא אמר שתמיד יש אצלה ירוק ואווירה טובה.

הגענו למושב שלה בסביבות ארבע אחר הצוהריים, כשגם הרכב וגם אנחנו היינו כבר מצחינים וקרובים להתפגר מעייפות וחום. המושב שלה היה נראה כמו עשרה בתים נטושים בעמק צהוב וחולי, עם עצים נמוכים אפורים ויבשים שבצבצו פה ושם. הבתים עמדו מרוחקים זה מזה, כאילו לא מדובר במושב של ממש, אלא בקבוצה של זרים שהחליטו להפוך את האוהל שלהם לבית.

והרחק מכל אלה היה הבית של הידידה המגניבה עם הירוק והאווירה. ממש תקוע לבד בקצה העמק, עם שביל עפר באורך קילומטר וחצי מהבית האחרון במושב.

ירדנו אצלה, וסביב הבית הישן מאוד היתה גדר תיל ישנה לא פחות. היא באה לשער, והלסת כמעט התנגשה לי בברך. רק כשהיינו מחוץ לרכב הבנתי בעצם שהיא לא נראית אנושית בכלל. האישה הכי עצומה שראיתי בכל ימי חיי. אני 1.82, והיא? לפחות 2 מטר. כפות הרגליים שלה היו בסנדלי עור דקיקים, עם חוטי עור חומים סביב הקרסול. הרגליים ארוכות, שריריות, ירכיים כמו גזעים המסתיימים באגן שנראה כאילו חייך יכולים להיגמר תחתיו, אם היא מחליטה לשבת עליך. מותניים צרות, ביחס לכל התחת הזה, ושדיים עצומים, כמו שתי פפאיות גדולות. הפתיע אותי כמה הפנים שלה היו נשיות, ואף על פי שהיא היתה עצומה כל כך, היא גם נראתה נשית מאוד. השיער פרוע , ובחלקו ויורד בצמות ארוכות, חומות-בהירות, עד אמצע גבה הרחב. היא לבשה גלבייה רחבה ולבנה, מעט שקופה. יכולתי ישר לראות פטמות ענקיות וכהות מבעד לבד.

יניב ישר חיבק אותה, חיבוק כזה שבקושי הצליח לסגור את ידיו סביב מותנייה. אני נופפתי לשלום ממרחק סביר. היא חייכה אלינו והזמינה אותנו להיכנס. היא נעלה אחרינו את השער של גדר התיל.

היא הכניסה אותנו לסלון קטן עם ספה ענקית לבנה, ומיד התייצב בסלון בחור צנום וכפוף, מקריח, וללא חולצה.

"יורם, יש לי אורחים. תכין קפה לכולם ומשהו לעשן." היא אמרה בקול נעים. מהשיחה שהתפתחה בתוך שניה בינה לבין יניב הבנתי שהיא אישה חכמה, עדינה ונעימה. לגמרי ההפך מהמראה המאיים שלה בתור ענקית-אדם. הקפה הגיע במהרה, חם ומר, וכן העישון. היא היתה מצחיקה כזאת, שנונה, אבל אחרי רבע שעה בערך של קשקושים על שטויות, פתאום הרגשתי איך אני עייף, ממש מת, ולא מצליח לעקוב אחרי השיחה. גם יניב נראה לי באותו המצב, אבל באמת שלא יכולתי לדעת. הייתי כבר בדרך למטה, לחושך המתוק של שינה.

הדבר האחרון שאני זוכר לפני שנרדמתי זה שיורם אמר- "פשוט תזרום... יהיה לך כיף בסוף."

----

התעוררתי ולא ידעתי איפה אני. ניסיתי לשפשף עיניים, אבל הידיים שלי היו קשורות מאחורי הגב. הכל כאב לי. הסתכלתי למעלה וראיתי את מאוורר התקרה הלבן מסתובב בנחת מעצבנת, ולצידי את הספה הלבנה. לא ראיתי את יניב בכלל.

"יופי, קמת!" שמעתי את הענקית אומרת. "בדיוק התחלתי להתייאש מהחבר שלך." היא משכה אותי לישיבה בקלות, תופסת בבתי השחי שלי כמו ילד קטן. עכשיו התמונה הסתדרה לי. יורם בצד החדר, עדיין ללא חולצה, נראה מזיע וידיו וידיו באזיקים. הוא נראה מאוד אומלל, אבל גם משהו אחר. נרגש? כואב? על הספה הלבנה הענקית יושבת, פשוקת רגליים, וביניהן יניב, שלא יכולתי כלל לראות את פניו. הפנים שלו היו תקועות בכוס שלה, והיד שלה על עורפו לא אפשרה לו לזוז סנטימטר.

"תגידי את פסיכית?! שחררי אותי מיד!" צרחתי עליה. יניב הפסיק לשנייה והרים את מבטו המבוהל, אבל היא דחפה אותו שוב בעוצמה והסתכלה עליו בשלווה. 

"אה, אתה לא רוצה לפנק אותי אחרי שפינקתי אותך כל כך יפה? בבקשה, אתה מוזמן ללכת." היא עצרה את יניב, דחפה אותו קלות, פרמה את הקשר סביב ידיי ואז חזרה לעיסוקה עם חבר שלי. "אם אתה רוצה שהוא יבוא איתך, אתה צריך להחליף אותו לקצת. יורם כבר לא כזה מוצלח בזה, וזה מה שהכי חסר לי כרגע- לשון על בדגדגן."

"טוב הגזמת לגמרי. יאללה, יניב, קום! צריך עוד להספיק לאילת." צעקתי בזלזול. יורם עשה לי פרצופים עוד יותר אומללים ומבוהלים.

"יורם, יא כלב דוחה, קח אותו לדלת ותדאג שהוא מסתלק מכאן." היא ציוותה. עדיין, ללא כעס. בנחת. אומרת את המילים "כלב דוחה" כאילו זו היתה מחמאה.

יורם מיהר לדלת, עדיין ידיו באזיקים. הוא פתח אותה ולחש לי- "בבקשה, תעשה מה שהיא אומרת! אתה לא תתחרט! אתה לא מבין מה זה יעשה לך! בבקשה, אחרת היא תוציא הכל עלי. אני לא יכול יותר לגרום לה לגמור! אתה חייב לעזור לי!"

"אני לא חייב כלום, זוז כבר!" דחפתי אותו ויצאתי אל אוויר המדבר המתקרר בשעה שהשמש ירדה כבר.

המחשבה היחידה שלי היתה להתקשר למשטרה או משהו כזה, ואז לחכות שהם יגיעו לשחרר את שני הבחורים האחרים שעוד נשארו בבית. ניסיתי לפתוח את דלת הנהג, אבל היא היתה נעולה. שיט. כל הדלתות היו נעולות. 

חיכיתי חמש דקות שלמות, שבהן לא ראיתי נפש חיה לשום כיוון, החושך העמיק, והתנים התחילו לילל. בזעם, אבל בעיקר בחשש מתגבר, חזרתי לבית של הענקית.

יניב היה מפורק בפינה, נראה כמו מישהו שרץ מרתון. יורם ישב מתחת לכפות הרגליים של הענקית וליקק בשקט בין בהונותיה.

"החלטת לחזור, אני רואה." היא חייכה.

"איפה המפתחות?" יריתי.

"אתה יודע מה אתה צריך לעשות כדי לקבל את המפתחות." היא עדיין חייכה. באותו הרגע נפל לי האסימון סופית- אין שום מצב בעולם שאני יכול לגבור עליה פיזית. עם כמה שאני חזק, היא פשוט תפרק אותי.

בכל זאת התקרבתי אליה, תפסתי בידה וניסיתי למשוך. היד לא זזה במילימטר. במקום זה, היא הרימה אותה ונתנה לי סטירה שהיממה אותי. כמעט ונפלתי מהעוצמה.

"אתה לא נוגע בי בלי רשות, ברור לך?" היא אמרה ללא חיוך.

"וואי! יא בת זונה!" קפצתי עליה, מנסה להחזיר לה סטירה. היא תפסה את היד שלי לפני הפנים שלה וכופפה את האצבעות ככה שחשבתי שתכף הן נשברות.

"אם יש פה זונה, זה רק כזו שאני אעשה ממך, אפס." היא אמרה, מביטה ישר בעיני.

"תן לה כבר מה שהיא רוצה..." יניב גמגם מפינת החדר בעייפות. "הלוואי אני יכולתי, אבל אני לא מסוגל יותר..."

"אחי, מה נסגר?" אמרתי לו.

"אחי מה אתה לא מבין? תגמיר אותה ובוא נצא מפה כבר."

הסתכלתי עליה. אילו הייתי נתקל בה סתם ככה ברחוב, הייתי מסובב מבט. לא רק בגלל שהיא היתה עצומה. היא היתה יפה, נשית. ניסיתי לעצור את עצמי אבל זה היה מאוחר מידי- פתאום דמיינתי איך היא תיראה באורגזמה, והזין שלי קיבל רצונות משלו. פתאום הבנתי שכבר חצי שעה הוא במצב חצי עמידה, מהרגע שראיתי את יניב בין הרגליים שלה.

"אם אני עושה את זה, ואת גומרת, אנחנו הולכים מפה כולנו. גם יורם." הודעתי לה. יורם בתגובה הרים אצבע כמו ילד בכיתה א'. היא סימנה לו שהוא יכול לדבר.

"טוב לי פה. בבקשה אל תתני לי ללכת." הוא אמר לה, המבט האומלל שוב על פניו. הזקפה שלו היתה ברורה לחלוטין. גם של יניב. גם שלי.

"טוב, זוז!" אמרתי לו, ויורם נעלם בפינת החדר, משפשף קלות את הזקפה שבוודאי כבר היתה לו כואבת.

הענקית חייכה. היא שוב פתחה את רגליים, ובין הררי ירכיה נגלה כוס רטוב, שמן, אדיר ממדים. כוס כזה שאפשר לטבוע בו.

והנה גם הזין שלי התעורר, נעמד כמו שלא עמד לי בחיים. זה הרגיש כאילו כל הדם מהמוח שלי נזל אליו. גם התעורר בי הצורך לנצח את הגוליית שישבה מולי. להכניע אותה כמו ששום גבר לא הכניע בעבר, לגרום לא לחוות אורגזמה כזו שלא יניב ובטח שלא יורם היה מסוגלים לגרום לה. לנצח את כל הגברים בעולם בתחרות הגמרת ענקיות.

הסתערתי עם הלשון קדימה, שנבלעה עמוק בתוך השפתיים הבשרניות והרטובות. היא צחקה כאילו אני מדגדג אותה קלות.

משם פשוט הלכתי לאיבוד בתוך העולם הלח והחם הזה. מלקק, מוצץ, יונק את הדגדגן שנראה לי כאילו גדל מרגע לרגע וממלא את כל הפה שלי, כמו זין שתקוע לי בגרון. ניסיתי לא לחשוב על זין. ניסיתי לא לחשוב על יורם מאונן מאחורי כמו חיה ומשמיע גניחות של זאב חולה. הכי ניסיתי לא לשמוע את הצליל החלש, אבל הקיים בהחלט, של יניב מאונן בעצמו במרץ.

אצבע לא הספיקה. גם לא שלוש. חוץ מהשרת כל האצבעות היו בפנים, חופרות, דופקות. אם יש משהו אחר שהייתי טוב בו זה שתי משימות בבת אחת- למצוץ דגדגן ולזיין עם האצבעות תוך כדי. וכנראה שבאמת הייתי טוב בזה, כי שמעתי אותה. שמעתי אותה גונחת, נאנקת. הרגשתי אותה רועדת, כמו רעידת אדמה קטנה. הרגשתי אותה מתפתלת ומתרחבת ומזיזה את עצמה עד שכל כף היד שלי היתה בתוכה, משמשת לזה תחליף לזין.

"כן... כן... ככה עושים את זה!" היא רעדה. "בואו לכאן ותלמדו, אפסים!" היא קראה לשני הגברים האחרים להתקרב. הרמתי את המבט לשנייה וראיתי איך היא תופסת את יניב מהשיערות ומקרבת אותו לכוס שלי, ואיך היא מורידה את יורם למטה בעודו משפשף במרץ, ריר נוזל במורד סנטרו.

"אמרתי לך להפסיק, כלב?!?" היא כמעט סטרה לי שוב. הורדתי מהר את הראש בחזרה למעיין שלה. "יניבוש, כלב מטומטם ומתוק, אתה רואה מה עושים? תלמד. תאונן על זה." ויניב אונן. יכולתי לשמוע אותו קרוב אלי, נאנח ומתנשם. "ואתה, יורם הדוחה- תתחיל למצוץ לו. הוא עושה עבודה טובה. מגיע לו. גם אני רואה שהביצים שלו יתפוצצו אם הוא לא יגמור בקרוב."

עצרתי בבהלה- "מה?!? אף אחד לא נוגע לי בזין!" צרחתי, אבל זה לא עניין אף אחד. היא תפסה לי את הראש ביד אחת ודחפה את הפרצוף שלי בחזרה. כעבור רגע קצר הרגשתי איך ידיים זהירות אבל זריזות מורידות לי את המכנסיים ואת התחתונים. יורם זחל מתחתי, ורגע אחרי זה הרגשתי את הפה החם שלו עלי, מלקק את הביצים שלי.

אני נשבע שניסיתי להתנגד בכל הכוח שהיה לי, הכי הרבה שנלחמתי במשהו בחיים שלי, אבל היא לא שיחררה, והיא היתה הרבה יותר חזקה ממני. יורם מצץ לי את הזין וזו היתה מציעה מדהימה, הכי טובה שאי פעם חוויתי. הוא נכנס לזה בהתלהבות ובגרגרנות שלא ראיתי מעולם, יונק את הזין חזק כאילו זו הדרך היחידה שלו לנשום. מה שמוזר, כי הזין שלי נכנס כל כך עמוק לגרון שלו באופן שלא ידעתי שבכלל אפשרי.

זה לא לקח יותר מחמש דקות לפני שהייתי קרוב לשיא שלי. לא יכולתי להאמין שזה קורה לי. זו הרגישה כאילו הולכת להיות המציצה והגמירה הכי מטורפות שאי פעם היו לי, וכמה שניסיתי לעצור את עצמי, ידעתי שהמאבק אבוד.

התחלתי לגמגם, להאט את הקצב, לפספס את ההתאמה בין היד לפה, ודווקא זה הדליק אותה עוד יותר. ידעתי שהיא קרובה ככל שאני קרוב יותר לאורגזמה. ואז זה בא, בפרץ, בלי מעצורים. דמעות ירדו לי על הלחיים בלי שליטה, מתערבבות במיצים שלה, שבבת אחת הציפו אותי. היא גמרה שצעקה רמה כל כך שכל התנים בחוץ השתתקו. הירכיים שלה נצמדו אליה כל כך חזק שחשבתי שאפסיק לנשום.

אחרי רגע, אחרי שהצלחתי לראות שוב בבירור ולנשום כמו שצריך, הרגשתי ספוג נוזלים, מזיע, דומע, מלוכלך מזרע... ופתאום הבנתי שזה לא רק הזרע שלי. יניב החרא הקטן הזה גמר עלי בלי ששמתי לב. ליורם היה חיוך של אחד שמבין בדיוק מה קרה כאן, מההתחלה ועד הסוף.

בדרך לאילת סיכמנו אני ויניב שאנחנו בחיים לא מדברים על הענקית הנוראית... וגם ששנה הבאה כשנבוא אליה, נביא אזיקים משלנו.

לא הגלגול הראשון שלי כאן. חשבתי- אני אוהבת לכתוב, ולעיתים אני גם מוצלחת במלאכה.

אז מה אני מבקשת? שלחו לי רעיונות לסיפורים ופנטזיות שיש לכם. אני אנסח מזה סיפורים קצרים. כמו תרגיל בכתיבה.

מה יוצא לכם מזה? מישהי שמנסחת עבורכם מה שאתם חולמים עליו. באמת שאשתדל להיות טובה, מחרמנת וסוטה.

תודה?