אני לא כותבת או מדברת הרבה על המצב, בטח שלא על פוליטיקה, ובטח שלא ברצינות. תמיד הראשונה להודות שאני לא מבינה שום דבר בפוליטיקה, ושזה גם לא ממש מעניין אותי.
כן, נתקעתי בחוץ בזמן אזעקה יותר פעמים מכפי שאני מוכנה להודות, ולרוב אני מתייחסת לכך כאנקדוטה. בנימה מבודחת אני מספרת לכל מי שישמע שזה לא כזה נורא.
בהתחלה החרדה היתה כל כך חריפה שלא יכולתי לישון כאן בלילה, וזה היה עוד הרבה לפני הטילים. אז גרתי אצל אמא חצי שנה, עד שזה הפך בלתי אפשרי. וגם אז צחקתי, בקלילות, על איך שאני והילדה ישנות במחסן עם מקלחת שלא עובדת, עם כלבה ועכבר. איך אנחנו חולקות מיטת יחיד ולפעמים אני ישנה על הרצפה.
ואז חזרתי לכאן, ותקופה ארוכה הדחקתי, שזה לא כזה נורא, לא כזה מפחיד, אנחנו מסתדרות עם מה שיש. לבד רוב הזמן.
אבל אני מודה, סופסוף, בשבוע האחרון אני חושבת בבעתה על הרעיון של להוציא את הכלבה לטיול לילי של עשר דקות בשכונה, ולהשאיר את הילדה לבד בבית.
אני מתעכבת בסופר כי שם יותר מוגן מהבית לפעמים.
אני חוששת מזמן מקלחת, כי גם עשר דקות יכול להיות יותר מידי.
אפילו לקחת את הילדה לגן. שלוש דקות, וזה אם נתקעתי מאחורי ל'.
אני מארגנת את התיק שלה בבוקר וחושבת- הלוואי שיעשו כבר את המתקפה של הבוקר, כדי שנוכל להגיע לגן בהפוגה.
מפחיד לחיות כאן. אני מתגעגעת ליערות. אני מתגעגעת למקומות שממלאים לי את הלב. אני מתגעגעת להסתכל על השמים ולא לחפש בהם את האורות הלבנים של היירוטים.
אין לי מה להוסיף בנושא. אין לי הבנה או עמדה פוליטית. אני רק רוצה שזה יגמר.
אני גם רוצה ללכת ל- Wicked. מי בא/ה?
