ווידויים מהתחתית

במיטה הריקה, אחרי יום ארוך, כשהבית כמעט נקי (אבל אף פעם לא באמת סיימתי את המטלות).

אני מביטה מהמיטה דרך החושך המוחלט שבבית החוצה, אל אורות העיר, אל שמי הלילה. בקומה השלישית, במעלה הגבעה, אני מרגישה את האוויר קריר שוטף אותי אפילו שכבר כמעט קיץ.

דווקא אז אני מרגישה שאני מוגנת במערה שלי, שאני חלק משבט גדול של בני אדם, שכמו אבותיי הקדומים מתנחמת באור מדורות רחוקות (ופה פנסי רחוב).

דווקא אז אני מרגישה כמו חיה בקן שלה, בחור בעץ, במאורה, בנקיק בסלע. 

דווקא אז מתחדדת הדואליות של חלק ובנפרד. בנפרד, לבד בבית הנעול כמו חיית-היער, ביחד עם כל האנושות שסיפקה לי את כל מה שסביבי, ששומר עלי. ביחד עם השבט האדיר הזה של נפשות, בנפרד שאני מביטה החוצה מהחלון ופנימה אל בתים וחיים שאני לא ממש יכולה להבין.