הסיפור היום אולי ראוי לו יותר להיות תחת הכותרת 'עבדים מפחידים' במקום 'עבדים מצחיקים' - על שום הבהלה הרבה שאותו נשלט גרם לי.
אז אתן לקהל הקוראות היקר לשפוט מה המאורע הזה היה יותר, מצחיק או מפחיד?
העבד המתריס
אנחנו יושבות לנו בסושי בר הומה - מהאלה עם הסרט נע של צלוחיות מקודדות צבע ועליהן מנות סושי שונות ומעניינות שעוברות בסך.
אני - מלכה (שלא לומר מלקה) צעירה וחמודה, והוא מן בחור חמד שכזה - דעתן ועקשן - ממש חכמולוג מהתחת, כן? אבל מכיוון שהוא סוג של חתול, הוא עושה הכל באופן חינני.
אנחנו מדברות על סשנים, שוטים וכל מיני אמצעים מעניינים לגרימת כאב לא.נשים, ואני משוויצה בפניו שאני יכולה לגרום כאב רב ובלתי נסבל במו ידיי וללא צורך להזדקק לכוח פיסי בצורת מכות, שוטים, מקלות, סיגריות בוערות ושטויות כגון דא.
החרוצות שבכן.ם {שלא לומר האובססיביות. אתן יודעות מי אתן!} שחפרו בעברי כבר הבינו שבין שאר כישרונותיי אני גם מטפלת במגע, ושמסתרי גוף האדם על כל נקודות הכאב שבו - גלויים בפניי.
הכאב שאני גורמת בעזרת ידיי - הוא לאו דווקא ממכות, הצלפות וסטירות {למרות שאני נהנית גם מהן מאד}, אלא ממגע ולחץ במגוון נקודות אסטרטגיות בגוף.
מפה לשם - החתלתול מעז פניו כנגדי ומתריס שהוא יוכל לעמוד בכל כאב שאוכל לגרום לו. לאחר שסגרתי את הפה מההלם על חוצפתו, ובלי יותר מדי מחשבה אני נענית לאתגר ומיד הולכת על הנקודה הכי כואבת שאני מכירה (באיזור השכמות למי שמתעניינת) נקודה שבפי ההדיוטות נקראת 'נקודת הכעס' ולפעמים: 'נקודת הכאב' - כי זה כנראה מה שקורה כשלוחצות עליה במרץ: זה כואב ומשתחרר כעס.
אז אני מחדירה בכוח אצבעות אל נבכי שכמתו של החתול - והוא? כלום.
אני מגבירה את הלחץ, והחתולה עדיין אדישה.
כעת התחלתי להתערער מעט... מנסיוני בשלב הזה הוא כבר מזמן היה אמור לראות כוכבים, לזעוק את נשמתו וכמובן לנסות להימלט ממני ומאצבעותיי החדות ולהתחנן לרחמים.
אני ממשיכה לדחוק בשכמתו והתחיל להיות לי חם, פניני זיעה עיטרו את מצחי והרגשתי שכבודי מונח כאן על הכף: הייתכן שחתול יהיר זה ישפילני וישימני כריקא מתהוללת? לא יקום ולא יהיה!! עליי להכאיב לו באמת, להורידו אל ברכיו ולגרום לו להודות בתבוסתו.
(הו, לו רק ידעתי שבדיוק תוך דקה מעכשיו אתחרט מרה על משאלתי זו!!)
בשלב זה, מכיוון שאצבעותיי החלו להתעייף, תפסתי בנחישות באחד ממקלות האכילה היפניים שלי, ודחפתי אותו אל אותה נקודה כואבת בחוזקה כדי שיחליף את אצבעי הדואבת.
בעודי לוחצת ודוחפת את המקל אל אותה נקודה בשכמה, אני חשה לפתע את החתול מתרכך בין ידיי ונושר אל הריצפה כשהוא גורר איתו מבחר צלחות צבעוניות ומנפצן בשאון רב על הריצפה.
התעלף!
לא ידעתי את נשמתי מרוב בהלה!
כל הבר זינק על הרגליים והקיפונו, ואני התחלתי לזעוק אם יש רופא בקהל...
השפרצנו קצת מים על פניו של החתול, שהתעורר מהר, והיה ממש מופתע לגלות את עצמו על הרצפה.
עזרתי לו לקום, הרגענו את הנשמות הטובות שדאגו לשלומו ונרגענו בעצמנו, ויצאנו אל אוויר הלילה הצונן.
אין לתאר כמה הצטערתי והתחרטתי על שנעניתי להתרסתו.... כי הייתי צריכה לדעת טוב יותר. ובאמת ידעתי טוב יותר! ובכל זאת האגו שלי הכניע אותי שם...
על כל התנצלויותיי ענה החתול באבירות שהוא לוקח את האשמה על עצמו -
ראשית: כיוון שאיתגר אותי מלכתחילה להכאיב לו,
ושנית - כיוון שגם כאשר כאב לו מאד מאד (הא, ידעתי!) הוא סרב להודות בכך בפניי, וסירב להיכנע ולוותר. בשלב זה התודעה שלו החליטה שדי לה עם השטות הכואבת הזו והיא יצאה לחופשה.
אז בזמנו זה היה סיפור די מחריד על היבריס השליטה בו חטאתי, ומה עלול היה לקרות כתוצאה מחוסר הקשבה (לו ולעצמי), והיבריס ההתרסה (שהלוואי ויותר נשלטים היו חוטאים בו! החיים שלי היו הרבה יותר מעניינים, אין ספק). אני מניחה ששתינו למדנו את הלקח שלנו, ויצאנו חכמות וטובות יותר מהסיפור...
היום כשאני מספרת את הסיפור הזה - הוא קורע אותי מצחוק! אבל זה היום. היו זמנים שהייתי נזכרת בו בחלחלה...
אז מה דעת הקהל?
יותר מפחיד או יותר מצחיק?
