תפילת הכנועה

לפעמים כשקשה וכבר אין לי כח,

אני תוהה מה עדיף, להלחם או לברוח.

יצר ההישרדות הקדמון שלי מבקש לברוח,

אבל אני מנסה להלחם ולהחזיק ממש בכל הכח.

מלחמה מתישה אבל הניצחון שווה את זה,

ולברוח בלי סוף? חשבתי שכבר עברתי את השלב הזה.

ולפעמים כשקשה וכבר אין לי כח,

אני אומרת לעצמי: "מפה אפשר רק לצמוח".

האם אני מכירה ביכולות שלי להלחם ולהחזיק חזק,

או סתם נופלת לקלישאות כמו סם או ממתק.

ולפעמים כשקשה וכבר אין לי כח,

אני נזכרת בלבד, כמה אהבתי אותו, על כל הקושי,

ואוהבת את הביחד כי זה כל היופי.

ולפעמים כשקשה וכבר אין לי כח,

חושבת איך מצליחים להחזיק ביחד שלכל אחד יש גם לחוד,

בלי מאמץ ובלי להרגיש קצת אבוד.