בוקה ומבולקה

מחריקות שיניים

נו טוב

אני מבעירה

אני בוערת

אני לוחשת ומקצקצת

אני מפזרת ניצוצות

אני פורחת בלהבות

אני גחלים שהתאפרו

נדמו

השתנו

מחכים לחרוך שוב

לפהק

להתמתח

לשלוח זרועות

לגעת להרגיש

להגיע לכוכבים בלתי מושגים

תמיד דילגתי מעל צעדים

אני לומדת שוב איך.זוחלים

לעיתים, תקופות מסויימות בחיי נראות לי כגנובות מחיים של אחרת, השאלתי ללא רשות וללא ידיעה, נכנסתי למקום לא לי והשתהתי יותר משהנימוס מכתיב שמותר

אני יודעל שזה לא יחזיק מעמד, מתישהו מישהו יבחין שאני לא במקום הנכון, שנעשתה טעות, אולי אפילו יתנצלו על השגיאה ויראו לי את הדלת החוצה וחזרה

אם זו את שככה גנבתי לה תקופה אז סליחה

אתה חולם בגדול כי אתה יכול להגשים

אני חולמת בגדול כי אני אוהבת לחלום

כשתעטוף אותי דממה נצחית,

דכה, מחבקת, כשמיכה קיצית

ארדם עם כל אותם חלומות שלא ייחלמו,

עם אותם רצונות שלא יוגשמו,

מלבד הבנתו

עכשיו, כשאני מביטה במים, משקפים צבעי דמדומים, שקטים, לא מגלים את עולמם הספק סוער שהם מחביאים בטובם, עולה בי שאלת הנוכחות הבלתי אמצעית.

גוף - קיים, ידיים מחזיקות דלי שצבעו מתקלף, בהונות מרגישות כל אבן קטנה וגרגרי חול שאני עתידה להבריש בקרוב בסמרטוט שידע ימים יפים יותר, יכולתי להמשיך, לתאא לב פועם, נשימות, נוכחות מקובלת יותר שבה אני שואפת להיות לעיתים, הלאה ממנה וחזרה, להחזיר איתה את נפשי שנדדה לה לקרקע יציבה,  לנוכחות שניתן למשש

אני משליכה ממני את החכה, הידיים מיומנות מבעבר, זמן והתמדה שיפרו אוצן וכעת התנועה טבעית כמו קשירת שרוכים או תיפוף עט במחברת בעת מחסום כתיבה, הפיתיון שוקע לאיטו. בימי כטירונית הפתיונות שגייסתי לצוותי הקטן זימנו לרוב דגים חסרי תועלת במותם, לא בשרניים דיו בכדי להשביע, רקבונם המהיר הסריח את הצריף הקטן, הניחוח עלה ונספג בקירות והרהיטים הבודדים, חדר אל הפשטות הבלתי מתאמצתשהתארגנה לה למחייתי והרעיל אותה. 

האשמתי את עצמי על בזבוז החיים, היא, המגננות, הטפשות, הגאווה העצמית וההצתדקות אפפו אותי, שיסו בי אמת מחרידה.

את הספה הבלה גררתי החוצה והכלב המשוטט תבע עליה בעלות, פתחתי חלונות וציפורים הרגישו בנוח להיכנס ולצאת כרצונן, הריח נעלם והזוהמה נשארה. למדצי מאז, דייקתי פתיונות, אם דג כזה עולה מפעם לפעם בחכתי אני שולחת חזרה אל המים, לבטח יביא תועלת במחוזות אחרים.

שקיעות וזריחות מושכות אליהן עננים חדשים, מבסרות על בואו של חורף, זמן לאסוף עצים, בקרוב האגם שלי יקפא, שלכת נדירה.

אני. שתפת את הסודות שלי, אני מספרת לעלים הנושרים, לדגים שחולפים על פני, סומכצ עליהם שישמרו אותם לעצמם, אולי ישגו ויגלו בין בועות, כאלה שלא יגידו דבר לאיש, אני מספרת לכלב על הספה, לאש המדורה, לעצים ששומרים על שתיקה, לרוחות רפאים, בעלי חיים שבאים להרוות את.צמאונם באגם בשעות ערביים. אני מספרת בכתב קריא ופחות, חורטת בקירות, מזכרת נצחית לכנות, אמת עירומה, כברת דרך ושאיפה להגשמה. מבקשת מאותם קירות לחמלה, שישתפו גם הם בסודם ויסמכו עלי בחזרה.

אבדתי, נושמת אוויר הרים קריר

נותנת לו לשתק בהונות באבק בהיר

נושפת, קולי מהדהד במרחב הפעמוני

חוקקת צבעים וסלע בזכרוני

מביטה אל הפתח הזורח ממעל

משאירה טביעתי על המחדל

חיוכים מאירים

כוכבים זוהרים

כבים אל מול האור

לפעמים טוב לטעות בדרך

גם אם אין אפשרות לחזור

במקום להתבאס, להתעצבן, להתרכז בכל בלתם וכיבוי שרפה

פשוט לקבל את העובדה שאת מנחוסה מעפנה

ולצחוק

אחרת הקיום שלי באמת בלתי נסבל

אמורה להיות רק משחק ילדים בקלפים 

אני מגיחה בלילה 

מסובבת מחוגים

גוזלת דקות גנובות

חיים לא שלי

זמן שאול 

פערתי בור ברצף הימים והתיישבתי

כובלת בשלשלאות ושלטי מחאה

זמן רב ככל הניתן

עד שיקימו אותי ותחזור השלווה

זו לא פעם ראשונה

לכן ידוע מראש סוף מעשה ועלילה

אתן להניח ראש ולכסות עיניים בשמיכה מעפעפת

ואכתוב ואכתוב ואכתוב למגירה מכושפת