בוקה ומבולקה

אתמול נתתי לה להיכנס לתוכי, התמסרתי לגמרי, ככה בלי לחשוב, נתתי לעצמי להיות היא לרגע, קראתי את עצמי בדפים ובדיו, ראיתי איך אנחנו מסתלסלות אחת סביב השנייה יוצרות הרמוניות קדומות

נ' היקר

אתמול חרטנו בציפורניים שחורות, עד שלא ידענו איפה אני מתחילה ואיפה אני שהיא מסתיימת

במסדרונות חשוכים במדרגות אפלוליות, היא הראתה לי את הדרך ברגליים בטוחות, היא מכירה כל צעד ופנייה בעל פה

על כן לא היה מנוס מפשוט לפסוע אחריה לקוות שתוביל אותנו לנקודת אור

בדרך שמענו ציפור

"זו סנונית?"

"למה חשוב לך לדעת?"

נ' היקר

לא היה חשוב לי לדעת, רק רציתי לשמוע את קולי שלי

שהחושך יספוג אותו, שגם החושך יהיה אני, אתפזר בין כל הדרכים המובילות לאין, שאין יהיה אני ואני הוא

אני אין, האינות שלי לא מפריעה לי לרוב, אך לפתע היה חשוב לי לשמוע את קולי, את הידהודיו, אולי רק רציתי להתמצא במרחב

התביישתי לומר לה, שקולי לפעמים נדמה לי גדול ממני, כבד ממשקל גופי, שאולי אם אוציא אותו אהיה קלילה יותר

"אני רק ניסיתי לנהל שיחה"

"עם עצמך, אני מניחה"

"וזה כל כך רע בעינייך?"

"לא רע ולא טוב, פשוט קיים, אפילו לא קיים, אבל בוודאי פשוט"

"פשוט אולי לדמויות כמוך הרגילות להקשיב לסנוניות"

"גם עכשיו הנסיון שלך לשיחה לקוני, מה את רוצה?"

"תישארי"

נ' היקר

רציתי בחברתה, וגם בזו של הבושה שהיא אני, בחברתו של האושר ושל המוות של היגון וההשתעות, אפילו בחברתה של הסנונית רציתי, גם הסנונית היא אני, לא בקולן חשקתי, ותשוקה היא מילה גדולה, לא עולה בקנה מידה כשם שקולי לא נמדד עם גופי

אמרתי והיא נשארה, ללא קול או תנועה, לא הבחנתי בנוכחותה עד שבכל פעם לחששתי ונקשתי כדי שתגלה שאכן לא עזבה

אנחנו במשחק נקישות מתמיד, אני נוקשת היא מופיעה, אני נוקשת שוב והיא נעלמת

"למה את משחקת איתי כילדה"

"אני את אמרת, אז למה את ילדותית בעיני עצמך?"

"שאלה טובה, אם אפגוש במבוגר אי פעם אשאל, בוודאי יהיו לו פניני חוכמה מקמטי אפרו"

נ' היקר

השעות והימים התאחדו להם בחושך, אני איבדתי או הם יתאחדו בתוכי ולא בטוח שיש איך לצאת מהאין.

נקשתי, היא לא הופיעה, מלמדת אותי שיעור או הפליגה ויצאה מהחושך, יצאה מעצמינו, תבעה לעצמה גורל חדש, עסקה עם המוות שלנו שלא כלל אותי. בוגדים כולם, בוגדת אני

"ממהרת לחרוץ את מניע וגזר דין, לא?"

"סלחי לי אם כך, למה לא הופעת?"

"אני לא יודעת"

מה היקר, היא נעלמה שוב, לפני כמה וכמה רגעים, אין לי איך לספור כאן שעות וימים, אני לא מאשימה הפעם, אני מברכת, נשארתי איתך נ'היקר

וגם אתה הוא אני

להרוב כמעט מילת גנאי

"מה, זה משחק?" משל למשחק ילדים? סל מאולתר מצמיג אופניים? צעצועי עץ שהוחלפו בפלסטיק שהוחלפו בהולגרמות במסך?

"המשחק" הוא לעולם לא המשחק, המשחק זו המחמאה הגדולה ביותר שניתן לקרוא לאמת

הרי שהאמת נוגעת ברגש ועבודתו של השחקן, מהבכירים וזוטרים שבהם הוא לגעת ברגש, לכן הוא נוגע באמת

אנחנו מאמינים למשחק רק כאשר הוא אמיתי

רק כשהוא חשוף ומרגיש ומרגש, אנחנו מאמינים לאמת רק כשהיא מאבדת מהמשחקיות שלה

אמת משוחקת היא אמיתית אבל אנחנו משחקים בה כילדים

כל כך כל כך רך

חם ורחב וחלש, הפרסונה הקרירה והחזקה שהיא מתמוטטת

זה קריפטונייט, עקב אכילס, השערים נפתחו ואם רק טיפה אחת של ארסנל תיגע בשריר המדמם, ישפך ממנו כל הדם, יצא מהעורקים, והוא יצטמק ויתקמט כזקנה שעישנה בשרשרת כל חייה.

יפעם בכל הצלפת שוט, בכל קול של זיכרון, יצעק וידמע ויוכיח כמה דם עוד נשאר

אלה המקומות שאני מרגישה את הלבבות שלנו כאחד

את החיבור שהוא רק שלי ושלה, את ההשפעה הגראנדיוזית למשהו שאחרים אולי היו יכולים לעבור ולהביט בשתיקה, כאילו ראו רק שקית ניילון שמכתימה נוף יפה ולהמשיך הלאה

אנחנו לא מסוגלות, הבכי שלה קשה, כואב, מכאיב ומקרב לבבות

אז אני לא רוצה להתעורר ולגלות

עדיין לא

ואני רק חולמת

הלוואי

"אין סוף לאשליות הקטנות שאתם רוקמים בחייכם; אך כשההוא מתחיל לשיר בעוד אתם שוכבים על הגב – זה באמת הסוף."

חנוך לוין

זמן הוא לא קו, הוא מימד, הוא בועת סבון אופפת ומבעבעת לתוך עצמה, כל נקודה משקפת רבות אחרות ואת הפנים בצורה מעוותת ומכופלת, תלוי זווית, אפשר לראות דרכו, אותו או לא לראות כלום.

כך כאשר אני מדברת עם עצמי, לעולם איני יודעת עם איזו עצמי אני היא שאני מדברת איתה, מי שהייתי או מי שעוד לא הכרתי שאני עתידה להיות. 

על אותו המשקל ניתן לומר שאני לעולם איני לבדי, אפופה השתקפויות מנקודות זמן שונות בבועה

וכשאני מדברת עם מישהו אחר איני יודעת עם זה הוא שאותו הכרתי לפני שנים, הוא לא יודע אם הוא מדבר איתי כפי שהוא מכיר או מי שהוא רואה בדמיונו שאני עשויה יום אחד להיות.

השתקפויות שונות, מנופחות, מקלוניות, חורצות מצח ובעלות עיניים מבריקות.

כולנו מתגעגעות לארעיות ספונטנית מתוגמלת ביטחון, כולנו יודעות שבועות אוהבות להתפוצץ בחסות החשכה.

התאספנו

מחצלות מאולתרות וכריות מעלות עובש

לא פסחו על אף נפש ולא איפשרו אף בריחה

מלבד הלצה או שתיים, נתנו למדורה לעשות את שאלה

לעלות כאב באוב ובעשן 

גיצים מתעופפים, מחוררים בגדים ועור

מטביעים את חותמם, מסמנים לילה בלתי נשכח

פצפוצים, גילוי סודות, שבירת מוסכמות, למה ולמה ולמה ועוד

מודע מול תת המסלול ברור מאוד שמאבד את דיוקו, מטשטש בלהבות

יוצרות דרכים חדשות שאפשר לפתע לראות

לכן באופן טבעי כולם יודעים

הופכת עולמות

מעלה הפך מטה

מפרקת עצמות

מיטה לפתע שטה

מגרגרת את הפנים ויורקת 

בין אוזן לשנייה היא חורקת

משנה סדרי בראשית 

מכודררת תחת עששית

מתהפכת שואלת, לפעמים התקרה עונה

עוד לילה ואני לא ישנה