בוקה ומבולקה

זה נורא!!!!!!

לרצות שהיא תסיים את חייה כדי שנוכל כולנו להמשיך בלי להתמודד עם מצב בלתי אפשרי

דווקא היא, אלמנה שחורה, יחידה מארבע, נשארה.

סופרת עשורים, מערבבת זמנים, צוחקת בקול שמפלח שמיים עד לעולמו מקבילים.

השאלה היא בלתי אפשרית, ההתמודדות מייסרת, קורעת גוף ונפש לחלקים קטנים קטנים, רסיסים שמתנגשים.

אין לנו שום זכות שבעולם להחליט! הרצון לעמוד לצד ----, חזה מנופח, לגונן מול אוייב שכבר הפסדנו לו לפני שנים, נועד לתיקון פנימי, אנוכי במהותו.

במקום נצטרך לחייך, לנשק לחי ואז על שנייה, כאילו כלום לא השתנה, מבפנים נבנית צרחה איומה, מחכה שתקבר כדי סוף סוף לצאת לעולם.

תיק תק

- לאן מועדות פנייך?

- לאיבוד, יפה שם, תבוא לבקר

לא ראיתי

מסך מסמא

מלווה אותי שנים

נצמד לעיני

עופף את אוזניי

נע בחופשיות בין מחשבותי לזכרונותי

אבקש מחילה

לזחול פנימה ולסתתר 

או להתעטף בה ולהשיל

כך או כך

אני מצטערת

במילים מבולבלות והברות נבלעות יצא 

היא מנסה לרגע לקפל אותו ולהכניס חזרה

רק כדי לגלות שמאוחר מדי

המילים דורשות עוד מילים

להשאירן בבדידות באוויר אף יגרום לנזק רב יותר, ככל שלא ניתן להעלות על הדעת

אני רוצה לאסוף אותן

להדביק אלי, להחליף אותי בדמותה

לשתות את כאבה

לגזול את עברה לשלי

להשאיר אותה נקייה וחסרת מורא

לסרק את שערה, להשכיב אותה לישון ולנוח לצידה

גם אם לא אעצום עין, כל לילותיי  אתן בשמחה, לו רק יכולתי

אכניס אותה לשמיכות המציעות ביטחון

מגבת חמימה על פרקט ישן

אמחה טפטופי ורדים

כל סמל לעדות שניתן להכחיש

הכל נקי ובכל זאת, מרגיש כאילו במקום אותיות אני מקלידה בטיפות

אני טיפה של דיו

נלקטה על ידי נוצה

לעד נשארת באוויר

בנפילה איטית

בין חודה לגיליון הדף

לקח לי זמן לדעת לכתוב כמו שאני מדברת

לקח מעט זמן לדבר כמו שאני כותבת

וכשאת כותבת כשאת עובדת, הכל את מחרזת

לפעמים גם לא צריך היגיון ואת שרה בפסח את שיר הסביבון

העבודה מסתיימת בשעות מוזרות

אבל לא עוצרות החריזות

המילים מחוזרות ולעיתים חזירות 

נשאר מקום לחרוז אחרון הגיע הזמן לישון

לילט

מאותתים אחרי שהם סיימו לעבור את הנתיב

משהו בטיימינג שלהם חוטא למטרה

דומים לאנשים שמזהירים ממדרגות רטובות אחרי שהחלקת

לחברה שאומרת שתמיד הייתה לה תחושה רעה לגבי הבחור שפגע בך ומעולם לא אמרה

לאנשים שעלו על הר לראות את השקיעה והולכים לפני שהשמש נעלמה להופיע בפני אחרים

מתרחקת מאנשים כאלה ואתם, תתרחקו ממני, תודה

נ.ב. אם נכנסתם בגלל הויברטור אז הוא הרכב עצמו, שלא אוהב שאני מגיעה ל 140 קמש ומתחיל לרטוט, או אולי בעצם הוא אוהב

ארבעה צלצולים

הדופק עולה עם כל אחד, הרטט זורם תחת עור ומעיר פחדים משנתם. 

לוחשים לברוח מבשורה הרת גורל, תבריח שינה ותזרע ספקות. 

לקוניות יורה חצי רעל ואשמה, ננעצים בחדרי הלב.

הסבל בשליפתם גרוע מהחדירה, מניחה אצבעות רועדות, מדממת לאיטי, פצעי חשופים, תמימותי נוזלת.

אור כניסה, מודיע על סוף הדרך, אשען קלות, מחוררת רבות, אכנע לנחמה המוצעת, ספה מוכתמת ושני לבבות, לשון מחוספסת מנקה אשליות, מברכת על שובי, בואי תשני איתי

אני מהדקת את החבלים

מלפפת סביב שורשי כף היד

מותחת, קושרת, מרסנת

מטילה משקל על מרכז הגוף, מקבעת, משרישה

עד לחוסר תזוזה מוחלט

שליטה מלאה

רק לאצבעות מותר לנחות על המקלדת

כל השאר יחכה

חלון פתוח, דרכו תוכל להיכנס השפיות

רק עוד קצת

היא בפקקים של מוצש

יקרות המתנות שאין מחיר להן ולא נקנו, כאלה שנבראות מתוך מחשבה, קושרות קשר, שומרות סוד.

רגע, מחווה, מילה נכונה. בלשון נחרצת מובלעת, בולעת את אחיותיה ומקיאה אותן בשיר. 

קצוות שמעולם לא חיברתי למעגל מסתלסלים לפתע.

בין שפיכות המילים, גלים גועשים, חסרי מעצור, מאולתרות בדיקציה שהושחזה בשנים, לשתיקה מפוארת, אילמות איתנה, אין ציוץ או רחש, רק דממה. 

כשלתי בלשוני וכרתיה, מזכרת מפוחלצת על חלוני. במקום סרגל המצליף בעור מתוח, מחקתי כל מילותיי והודממתי.

קירבתי את השקט, אימצתי לעצמותיי, הקשבתי איך לעסו אותו עד שובע.

תוהה מתי אמחה את הזכוכית ואשוב לדבר, לבנתיים צרצר מזמר, מפר את השקט עד הזריחה.

מתנה יקרה