בוקה ומבולקה

"הנסיון הראה, והפילוסופיה האמיתית מראה תמיד, כי חלק גדול - ואולי הגדול ביותר - של האמת, עולה ממה שנראה, במבט ראשון, לא שייך."

אדגר אלן פו

להרוג את עצמי לא הצלחתי.

הרגתי דברים רבים בחיי, צמחים, קשרים, נתיבי לכת.

הרגתי חברויות ובחירות, השמדתי לגרגרי אבק, נוחתים עם בגדי, מלווים אותי הלאה בטראנספורמציה מכווצת, כמעט בלתי נראית וחסרת משקל

הרגתי פאנטסיות ומחשבות, מחלקת לתמונות וגוזלת להן את הצבע

הרגתי דפוסים והרגלים, חשבתי שחסיני מוות והוכחתי שיכולים לדמם כבני תמותה

הרגתי אישיות, פירקתי לגורמים, רשימות של נייר שניתן לשרוף

אספתי שאריות מכל קורבנותי, כרכתי באלבום למזכרת, שמרתי אותו אותה ואותך והנחתי בספריה

רק להרוג את עצמי לא הצלחתי, לא הצלחתי להרוג רעיון, הוא קיים נוכח, מסרב להיכחד הוא קבור ושמור כמטמון. אנשים מפה לפה, אחיה, אתן לו להמשיך בדרכו, עמוק בתוך מסדרונות נפש ורוח כי לעולם לא אוכל להשמידו

הוא אני ואני הוא ויחד נצעד לנצח

אין לי כלום ביד, יש לי אינספור בראש

באופן בנאלי והנחה שגויה שמרבית האנושות פועלת על פיה הרעב מתחיל מהקיבה, מתבטא ברעשים גרגורים והתכווצויות 

הניחוש הבא אולי יהיה מאברי הרבייה רעשים גירגורים והתכווצויות של חיה שונה

נכון יותר הוא הרעב שמתחיל בקצוות

מקודקוד, המחשבה, המשיכה, רצון, צורך והשתוקקות

אצבעות רגליים מעקצצות, מניצוצות לבירה

אצבעות ידיים מקלידות, מלטפות, משתהות בסבלנות לתשובה

כך משלושת הקצוות נשלחים פולמוסי חשמל, זרמים עדינים, עקביים, מדליקים בדרכם כל נים ותא עד למרכז הגוף, ללב, שם מתגבשת הבערה

חייבת למות! כל השאר בין דבורים לבני אדם"

סו מונק קיד

-תודה על התזכורת-

אין לי איך לתת משהו שלא נמצא ברשותי

אין לי איך להעניק מה שלא אצלי או בי

אין לי איך להגיש מה שלא שלי

יש לי למסור רק אותי

הריק לא קורא לי, השקט מקבל צליל חדש,

האוויר שורק מאילתור, שאריות מהנעלם אל הלא נודע.

בין עדינות לחוזק מצאתי חיוך דומע, בתחמקות רגעית מהרגעה, מאפשרת, בעיקר כדי לאשר שאכן הכל בסדר.

עיניים מאתגרות עיניים, טשטוש מפוקס, נגיעות קלות ובוטחות, הדרך הקצרה והיעילה ביותר ומאידך אינה טכנית כלל בתיכנונה.

משאלת שאלות, מתוכן מתנקזות הרדודות שבהן, מגששות, חוששות לנבור לשורשים הנסתרים מעין, הצמיחו עלעלים שניתן לחזות בהם, קליפה חיצונית, בתהליכי התייבשות והשתחמות של סתיו. 

אני נוהגת להשאיר עלים גם כאלה, גם אם לא יחזרו לצבעם הירקרק, מקורם כחלק מהשלם, ראויים להישאר לצד אחייהם הבריאים, לא אתלוש, בעיני הם יפים לא פחות.

ואולי זו רק תקווה 

קרבה מרוחקת

ריחוק מקורב

הסתירה סוטרת

זוחלת לביתו של הצב

שוב!?!?!?!?!?!

ואולי, מה היה קורה אם, היה אילו

שאלות, בריאת חלומות, נשמרות בקופסא, והשפיות מחכה. 

מפתח חלוד, חורק בדרכו, פותח מפעם לפעם, שתנשום.

וזה מתחיל.... 

ראשית אלה מילים מבולבלות,

אבסורד מתוכנן, פסנתר לא מכוון, 

מנהרה שאין קץ לה. 

אבני הדרך נופלות ומתמקמות או אט במקומן בזהירות מחושבת,

הפוגה בבנייה הכרחית, נושאת רוח צחוק והתלוצצות מטופשת, שואפת לסתימות ואידיוטיות ככל הניתן.

אנרגיה מתחדשת את עצמה עם השעות הגדולות ומצטמקות לספר אחת ובליעה אל עולמות שאין שעות בהם.

הלכתי בדרך לא פעם ולא פעמיים, מלוות מסעי אף פעמים כפולות ומכופלות, רגליים כבר תשושות ומחה קודח בהליצויות שכבר נשמעו בדרכי עבר בחריזה שונה.

הכל הכל הכל, עד לקצה, עד לאור שמחכה, כמעט מסנוור באושרו, מעמסה כמעט גדולה מלהכיל, עד לסוף.