בוקה ומבולקה

לא....

למה?

כי לא.

אבל למה?

פשוט לא!

כי....? 

כי ביי.

קראנו לה ט והיא הייתה סוד. 

היא הייתה האמת, היא הייתה בריחה מהאמת, היא הייתה הכל. 

אצלה חוסר האונים לא נמצא בלקסיקון.

היא קיבלה פנינו מבין מנהרות חשוכות, מובילה אל גלים שדיבורם מחורז וקצפם מתפצפץ לבועות מסטיק סגולות.

שבועות דמים נכתבו ונמרחו על סלעים שאיש לא ימצא לעולם וקרפדה מלמדת את קרקורה, הופכת אותו לשירת סירנות יפייפיות.

שיעורי שחייה עם ידיים בלבד, חותרות דרך אלמוגים האוחזים זרי פרחים לדגותיהם שישובו.

לחשושי קסמים נלחשים, מקרבים, מושיעים מחוסר תקווה שתהפוך עם הימים לשטות מצוחקת. או מצולקת. או. 

כעת מדי פעם לפעם, שהדמעות מתעקשות למצוא להן דרך אל החופשי, אשמע את אותם לחשושים, אדע שהיא עוד איתי.

בלי סדקים איך יהיה מקום לאור להיכנס?

יער. עצים צפופים דיים להציע מסתור לחפצים בכך, ומאידך דלים בכדי לחטוא מדי פעם בשבועתם.

מחטים מרפדים את האדמה, רק לפני ימים אחדים היו דוקרים כל אורח וכעת, ספגו די גשמים, התרככו למרבד נעים הליכות. 

פסיעות בטוחות, גם בחשכת הלילה לא יהיו היסוסים שיאטו את הקצב, פזמון שכבר מאחר במקצת עקב עקב שמאל הנגרר חרישית. 

הגרירה מתונה, כאבה מתכהה עם תזוזת הסהר ונשירת העלים, בקושי מורגש, נהפך לחלק, כאילו ריקוד הגוף נע בצליעה מאז ומעולם.

עיניים נעצמות לכל משב רוח, משתוקקות להרגיש. חוסמות חוש אחד בכדי להעצים את האחר וכך נבחר המישוש, זה שאין לטעות בו ואין בו אשליה.

לא אחיזת עיניים או שמיעה כוזבת שניתן לבטל בהנפת יד פשוטה, לא ריח שניקוטין ועשן עשו את עבודתם עליו שנים והחלישו את ניצחונו ולא טעם עליו ניתן להתכווח ואף מוכרחים לשם שמירת האשליה וכן לצורך הדיון בלבד.

הגרירה מסמנת דרך שבלעדיה וודאי הייתה נבלעת בין מחטים, לא מראה רמז אף לטוב שבציידים, יש להקשיב. אולי חיה סוררת נמשכת אל טרף שחשה בחולשתו, אולי אדם סקרן ותו לא, אולי יצורי דמיונות הנבראים בחשכה והזרדים נגררים ונערמים לכר קטן דמוי מיטה.

מנוחה, הפוגה, הנגררת הנפוחה נשארת תלויה ורפויה כגפה של בובה. נשימות, אדי קפור וערפל מתמזגים, שינה בריאה במרחבים פתוחים, שעות ענוגות וחלקות, נשיות במהותן וזריחה מרומזת מתגלה, צובעת את הכר לאפיריון מוזהב.

עוד אשוב מלכתי.

לא יכול להיות השולט שלי

לא בן הזוג שלי

לא חבר שלי

לא מנטור/תומך שלי

תהיה העונש שלי

אני יודעת בדיוק היכן היא שוכנת, על איזה נקודות ללחוץ, איזה כפתורים להפעיל, אני בוראת דרך ארוכה ומסוכנת וכואבת למטה, אני יודעת שמשם אני יכולה לעלות

זה מחיר כבד לשלם, לפחות בשבילי, הוא מוצדק, ככה אני סולחת, פעולה תגובה, חטא ועונשו, מה יותר מסודר, ברור והגיוני מזה?

לא לרוב האנשים כנראה.

אני לא בוחרת בפיתרון הקל, הוא גם המסוכן ביותר וגם כואב לזמן קצר מדי וחסר משמעות, למדתי יותר טוב מזה, למדתי מהטובים והגרועים ביותר.

הנפשי/ מנטלי הוא העיקר, הוא הרבה יותר כואב, לאורך זמן שיש להתפלש בו, להתמרח באפלה ובכאב כאילו היו מזון לנשמה. 

החוק הברור החשוב הוא לא להיות לגמרי לגמרי מודעת, אני חייבת להאמין לשקרים של עצמי,האשליה חייבת להיבנות ולהישבר כדי להגיע לתחתית, בריפיט.

כמו שחקנית ממש טובה, מציגה הצגה מושלמת גם בפני עצמה, רק בסוף... ברפליקה האחרונה, יש להבחין, להבין מניעים ולדעת סיבות, לחזור על הדרך וסוף סוף לראות.

אז אני רואה, צלילות יפייפיה, אני רואה את החן שבכל זה, כמעט צוחקת ותופחת על השכם על שמופע שהיה למופת.

מורידה את המסכה, משתחווה לאולם שומם.

אולי יתנו לי להסביר, להתוודות, לחשוף את כל המניעים והסיבות, להציג את האפלה שלי לראווה, לבקש סליחה, לומר ששילמתי את המחיר, אולי גם לזכות בחסד וחמלה, בקשה אחרונה.

היא מכרסמת בי ללא רחם

טוחנות חזקות וחדות

לועסות ורידים ומשייפות עצמות

הערפל נכנס ממסך רגשות

עוצר בחמלה את הדמעות

קצוות שהיו למקבילים

לפתע זה סביב זו מתלפפים

לוחשים לחישה קטנטנה

תחזור כבר בן של זונה

בסדר, באמת, בכל אספקט מכל הכיוונים.

שמה את הטוב במרכז, מתייחסת לפרטים הקטנים, מחייכת גם כשלא מסתכלים.

שקט ורגוע, לרגעים מקפץ מבפנים. 

המדדים שוקטים, מתיישרים, כמעט כמעט לקו רציף עליו ניתן לנוע רק דרומה וצפונה. 

קו נשבעתי שלא אהיה בוא עוד, למרות שהוא טוב, באמת, מלא בבועות ורודות שמשקפות שמש באמצע סופה, רוח קרירה של חורף מברכת תקופה אהובה בשנה. 

הוא מסוכן הקו, למדתי וידעתי וחפרתי לבוריו, כמו שקט לפני תזמורת רעמים, מתעבה ומכביד עד להתנגשות.

איך המקום הכי בטוח בעולם הוא גם הכי מסוכן להיות בו?

הן רוצות לעטוף, ללוות, בידיים חמות וחיוכים עצובים, כמעט מרחמים

אבל אני לגמרי לא צריכה... 

לתת להן זה בשבילן, שירגישו יותר טוב עם עצמן, אז מה אם אני נחנקת שם בין הידיים ועוצרת נשימה, סופרת את הדקות שיחררו אותי לחופשי, אל הגשם השוטף שמחייך אותי יותר מכל חיבוק שבעולם.... לא שמעתן שזה חם?

יתאזן לו המפלס 

נפש דומעת וגוף מדמם

בנתיים דומם

שריקות ויילות כאב מגיחות

מדי פעם בין שפתיים לחוצות

נושכות, כמעט פוצעות,

מבקשות קצת רעש שיטמיע זעקות

היא רוצה וצריכה דורשת מכאוב

מחר ינוח גופי הדאוב

קשה להם ללכת יחד, באותו בשביל באותו הזמן 

תמיד אחד איטי יותר, מגיח באיחור ולא יודע לאן

נשב לחכות, נספור את הדקות 

ואולי נראה לבסוף שנסע השתלם בקסם פיות