בוקה ומבולקה

זו כבר לא אשליה, טענת

זו אופטימיות, הוכחת 

איפה שנקבע כישלון תתנחל הצלחה

תמוסס אותו ותביע ברכה

תהליך איטי שהונבט אשתקד

יש לעבור בו בלי אף אחד 

באחד הימים מציאות תנכח בכל רגעים 

אפילו בעת צפייה במים שלווים

הכנת השיקויים היא מלכה עדינה, 

מינון מדוייק ליצירת מנגינה.

הרתחת המים והצפרדע,

בהדרגה, אחרת היא בורחת לטבע.

מילות קסם שיש לשנן,

הכל תלוי בהגייה ובחן.

אימונים בשעות הקטנות,

עידודים באותן אמונות,

יש לדעת בראש ולב,

לגעת מתי שכואב.

אני שוקעת. עולם של כאב אינסופי ובדיוק כשאני בקצה המצוק, בצעד האחרון, בשבר המוחלט שלא יהיה ניתן להדביר חזרה, אז אני קוברת הכל ומכסה בשכבות של מציאויות שונות ומנגינות שלא נבראו מעולם.

אמת ודמיון מתערבבים, אמונה ושבירה נלחמות על הפירורים שנשארו, או לא נשארו, קשה כל כך להבחין.

למרות המראות הרבות שהוצגו בפני, כתובות באותיות ברורות, הרכבתי משקפיים כדי לא לראות. 

מניחה שלא יכולה להאשים את עצמי לגמרי, מצילה את עצמי מאבדון סופני, מקריסה שאין לי את הכלים להתמודד איתה, מקווה שכל פעם קצת.

מגרדת את השכבות, חוזרת לקצה, מכסה מחדש, עד מתי אמשיך לבנות את זה?

למה אני לא יכולה לשחרר באמת?

יש שם משהו אמיתי או שהכל אני בוראת בכח רצון, מחשבה, סיבה לקיום לטיפול ותהליך של החלמה?

אני מתקרבת לנקודה האחרונה, אחריה לא יהיה ניתן לברוח, ועלי רק לקוות שיהיה לי את הכח.

אני רק רוצה הזדמנות

כמו שלכל אחת יש

להתחיל רגע מההתחלה

כי מה שהיה כבר היה

היה מרחוק ואמיתי מזוייף 

אז אפשר?

בקרוב... כשאהיה אפשרית

לפי החוקים

להתחיל לרגע מההתחלה? 

להכיר באמת?

לקבל הזדמנות

אף פעם אל תישבע

שיפוצים נעשו בזמן שלא שמתי לב.

קדחו, חפרו ובנו יומם וליל.

השאירו חלקיקי בטון ואבק שנדבקו לחומה חסינה,

איפה הייתי כשכל זה קרה? 

השאר עוד שם, אני יודעת.

קיום מהות ומשמעות שעוד מלטפים כקצף גלים, אי שם אי מבודד שעוד לא התגלה ואין לו שם, רק מחכה להימצא.

ספינתי מחפשת ברגעים של שקט, המצפן מסתחרר, לעולם לא יצביע צפונה, מאכלס את נשמתי. 

תתאפקי, תחזיקי את זה בבטן, תכלאי בין הצלעות, תנשפי, לאט.

תתרוקני מהצורך, תשלטי בעצמך, אל תבדקי, אל תיכנסי, אל תכאבי.

תכאבי חזק, תכאבי עמוק, תכאבי רחוק, תעצרי את הנשימה, תרגישי את הסחרחורת הנעימה, תתנתקי, תרחפי, תחזרי.

לכי לישון, עוד רגע יום חדש

למרות האובססיה והבדיקה האינסופית

את עצמי, אותו, את המצב, את השפיות האילמת, את מוצב הרגשות.

למרות הצרכים שנלחמים אלה מול אלה מלחמה יומיומית

הצורך הבוער לשים אותו קודם ולשמור מרחק כי זה מה שנכון לעומת הצורך הבוער בי לחזור למקומי ולהתחנן על חיי

שאר ההרגלים שהיה להיגמל מהם חוזרים למקום הנכון

לשתף הכל, לדבר על הכל, לחשוף, להראות, להתדיין, לפענח, ליצור יחד, להישען על ואל, להיות לאחד גדול כזה יעילה וטובה, להתנדנד בין עומקים, אינטרוול של רגשות מסחררים, בין בכי לצחוק, נחמה ואתגר, התעטפות ואשמה, מרחק וקרבה.

שקטו, נלחשים לעיתים, מלחששים דמיונות.

האשליה הרסנית ובונה גם יחד, היא משאירה אותי עומדת במקום, איתנה, חסרת יכולת תזוזה, משרישה אל האדמה, ומאידך דוחפת, זריקת מוטיבציה לתהליכים נפשיים ועמוקים, דירבון נחוץ והתמדה בשאיפה ליעדים. רק בשביל שאולי יום אחד תגיע מילה של גאווה.

למה בשביל עצמי זה לא מספק כמו בשבילך?

בקט גם אמר

"נסה שוב, היכשל שוב, היכשל טוב יותר"

ניסיתי, נכשלתי, אני נכשלת בצורה נפלאה. 

קופסת שימורים נשכחת בארון, במדף הגבוה, בפינה. 

צוברת אבק, מבחוץ, שמורה מבפנים. אין סיבה, לעולם לא אפתח, אין גם ברירה, מצב נתון שלא הולך להשתנות בעתיד הקרוב. 

עייפתי מלהילחם בזה, הותשתי מקרבות, מקבלת את השדים והמחשבות. 

הבטחתי אובססיביות שקטה והרמתי את קולי, צעקתי והצקתי עד שהושתקתי ושבתי למקומי. 

והנה, לפתע פותחים את הארון, אני מרגישה את החום מכה בדפנות הקופסא, שולטת בעצמי ולא מצייצת מילה. 

מאוחר מדי אני יודעת, אין לזה שום משמעות, גם מלכתחילה לא הייתה לה, לקופסא. 

אז היא תישאר בארון ותראה איך שאר המוצרים מדברים, הוא על ההיא והיא על ההוא, כי מה עוד יש לעשות בארון, אבל באמת.... זה כאילו חזרנו לתיכון. 

צופה מהצד על כל הריכולים, מה הוא שלח לה ואיך היא הגיבה ואיך הוא החזיר והלשינו למורה (כלובי) וזה משעמם בדיוק כמו שהיה אז וכל רשת חברתית שמעולם לא נרשמתי אליה. (באמת התלונות כאן על לשון פנייה וכאלה, מה עוד יש להישאר מופתעות? שכחתם ששרקו לנו ברחוב?)

אם לא היה כאן מושא האובססיה והייתי מצליחה לכתוב רק למגירה.... הייתי יכולה לעזוב כאן בשלווה.

כי באמת חזרנו לתיכון אם ככה זה נראה, ושם וגם כאן מעולם לא היה לי סיכוי

אפילו לא 0000.0001

זוכרת.... ומתאפקת

"הנה לך אדם ומלואו, מאשים את נעליו במגרעות של רגליו."

בקט

מתישהו במהלך הזמן העיניים התרגלו לחשכה, הן מעדיפות אותה עכשיו, מאזן כוחות השתנה והן התאימו את עצמן, האדם הוא יצור סתגלן אחרי הכל. 

העיניים הסתגלו ואני יודע איפה כל גבשושית בטון קיימת בתקרה, כל שקע, אני עוקב אחרי פעילותו הנמרצת של העכביש להקים לו בית רחב וחזק, תופש חרקים ומעופפים שמצליחים לדחוס את עצמם תחת הרווח הקטן תחת הדלת.

אני עוקב ומשנן. זה מה שחונכתי, מה שנדרש, מה שיש לעשות בחור המזוהם הזה, זו המהות, תמצית קיומי, כל התועלת שיש בי, זה הכל. 

אני משנן, מפליג, בודק שלא שירבבתי בטעות אמת לתוך ערימת השקרים, חוזר שוב ושוב עד שאני בטוח שזו האמת, לפחות האמת שתצא החוצה ברגע הנכון וזה כל מה שחשוב. 

אני ממציא, שמות, תבניות, נשקים מפוארים באכזריותם, אני מצליח מידע עם שקרים שכבר סיפרתי, אני לוחש אותם, אומר בקול רם, צועק. אני כבר יודע שאני עמוק תחת האדמה, שאין איש שישמע, עד העינוי הבא. 

אני משתתק, החריקה המוכרת נשמעת, אפילו העכביש ממהר לתפוס מחסה. אני נשאר לשכב, מקשיב, מחכה לשמוע את השפת האם שלי שוב, מלביש על המילים הנוראיות את קול אימי, אחי, חברי לצוות. 

מפתח, קול הפתיחה, קמצוץ אור חודר מתור מסדרון המנהרה, העיניים שלי מסנוורות, נעצמות.

"בוא" הוא אומר, בעברית.

אני קם ומתחיל לשקר.

דוד שלי השקרן הכי טוב בעולם, ואחת העיתונאית בזמנו עשתה סרט ועכשיו מעלה זיכרונות כדי לקרוא לכולם, ואני לגמרי איתה, לא לשפוט את החוזרים מהשבי, לא ללכלך עליהם ברשתות החברתיות, זה הדבר האחרון שהם צריכים

הנה מה שהיא כתבה:

הסיפור (שכבר סיפרתי) על השבוי הכי אמיץ שהכרתי ואיך זה קשור ליוכבד ליפשיץ.
זה ארוך ואין אמלק:
לפני 12 שנה סוכן שבכ הכיר לי את אחמד ג'רארד נעאמנה, ערבי שנמלט כנער בשנות החמישים לסוריה מתוך אמונה שרווחה אז בקרב צעירים ערבים בישראל שסוריה תפיל את המשטר הציוני. אחמד שימש משנת שישים וארבע ועד שמונים וארבע כמתורגמן הראשי של המוחבראת. כל השבויים שלנו בסוריה עברו דרכו. הוא נכח בחקירותיהם, תירגם אותם לחוקרים ואת החוקרים אליהם, ראה הכל. אדם שמידותיו הפיזיות לא יכלו להפוך אותו ללוחם השתמש בנשק הכי חזק שהיה ברשותו: שליטתו בשפה העברית.
פגשתי אותו בירדן ואחת השאלות שסיקרנו אותי הייתה איך הוא ראה את השבויים. מה הוא חש כלפיהם, מה חשב עליהם, האם חוץ משנאה היו בו רגשות נוספים. היו. הוא סיפר לי על טייס ישראלי, **, שמטוסו הופל במלחמת לבנון וישב בשבי שנתיים – מ82 עד 84. **, בניגוד לשבויים מכיפור, ישב לבד. חצי שנה מתוך פרק הזמן הזה הוא היה כלוא בצינוק. לא אכנס לתיאורים, אבל אין עינוי ש** לא עבר. הסורים בעיקר התעניינו בחימוש שהיה על המטוס שלו.
** לא שתק בחקירות. הוא פיתח יכולות של שקרן-על. במשך שנתיים הוא הצליח לברוא חיל אויר חדש לגמרי שהורכב מחבריו לתנועה ולכיתה בתיכון, בדה חימושים שלא היו ולא נבראו, זייף מיקומים של טייסות. בין חקירה לחקירה הוא שינן את השקרים בליבו כדי לחזור עליהם במדויק ולא להתגלות. בבדידות הזו ליוו אותו שתי קלטות שקיבל מהצלב האדום – ארבע העונות של ויואלדי ו"רגאטה" של "פוליס". אני בספק אם סטינג מכיר את המילים של "מסר בבקבוק" טוב מ** וקולט איזו משמעות השיר הזה קיבל.
אחמד היה אחוז התפעלות וכבוד כשדיבר על **: "לא ראיתי דבר כזה בכל שנותיי. הוא האיש האמיץ ביותר שנתקלתי בו. אני רוצה לראות אותו שוב ולשאול אותו למה הוא הסכים לחטוף כל כך הרבה גם אחרי שכבר גילינו לו שאנחנו יודעים איזה חימוש היה על המטוס".
שמעתי על הרבה שבויים קודם (את סיפורי "האחת" כבר הכרתי מילדות), אבל על ** לא שמעתי דבר לפני שאחמד סיפר לי עליו וחשתי שאני חייבת להכיר אותו ולבדוק אם יסכים לפגוש את אחמד לסרט שצילמתי. כבר שלושה שבויים אחרים מכיפור התעניינו במפגש עם אחמד, אבל ** היה נראה לי כמו מי שאני חייבת להשיג.
הגעתי לביתו אחרי שלא הצלחתי להשיג אותו בטלפון שבוע. כשהוא פתח לי את הדלת ובבילבול הראיתי לו תמונה של אחמד. "אתה יודע מי זה?" שאלתי. הוא ביקש שאכנס והכין כוס תה. דקות ארוכות הסברתי לו על הסרט שלי, על מה אחמד סיפר עליו, על המפגש שאני יוזמת. הוא נתן למונולוג המטומטם שלי להמשך ללא הפרעה ובסופו אמר: "חיכיתי לזה שלושים שנה".

הגיע המפגש. השבויים משבעים ושלוש נעו בו בין הטחת האשמות באחמד לסקרנות מה הרגיש, מה היו מניעיו. הם ניסו להבין מה בדיוק קרה לחברם אבי לניר ז"ל, הטייס הבכיר ביותר שנפל בשבי הסורי ונרצח שם ביסורים. אחד מהם, צביקה, הפיל לי את הלסת כשאמר שהוא במובן רב מבין את אחמד כי הוא מבין מה זה לעשות הכל כדי שהצד שלך ינצח ושגם הוא כטייס הרג כדי שהצד שלנו ינצח.
** היה שקט. בנקודה מסוימת אחמד פנה אליו: "אני חייב לשאול אותך. אתה זוכר את החקירה ההיא שבה הבאנו לך חלק מהמטוס וסיפרנו לך שגילינו שהחימוש עליו היה מסוג ____? למה היית צריך לחכות עד אז כדי להשבר ולהודות שזה החימוש?". *** חייך במבוכה: "אתה יודע איך זה, חינכו אותנו שאסור להשבר".
בבוקר שלמחרת המפגש אני מקבלת טלפון בהול מ***. חייב להפגש. הוא הגיע נסער לבית הקפה ("נסער" אצל ** זה מצב זן אצל כל אדם אחר, כן?). "את זוכרת שאחמד אמר במפגש שהחימוש על המטוס היה ____? זה לא נכון. זה היה חימוש אחר, מסוג _____". כלומר ** המשיך לשקר לאחמד גם במפגש, גרם לו להאמין שהסורים אכן גילו את מה שביקש להסתיר. "אבל עברו 30 שנה, החימוש הזה כבר לא רלבנטי, למה המשכת לשקר לו?!". "כי ככה חונכנו", ענה.
אבל האמת מורכבת קצת יותר.
כשהחטופות הוחזרו לפני כמה ימים לישראל, אחד השבויים שהפגשתי עם אחמד סימס לי: "למזלן הן לא יצטרכו לעבור את החקירות שאנחנו עברנו כשחזרנו". זה היה מבחינתו הפצע הכואב יותר מכל. חוסר האמון שזכו לו מצה"ל כשחזרו מהמסע המייסר. גם ** עבר את ההשפלה הזו. שנה לאחר שחזר לישראל הוא עזב את חיל האויר והפך לטייס מסחרי באל על. הוא השתקם, הוליד ילדים, בנה בית לתפארת, אבל הפצע מאי האמון בישראל תמיד נשאר פתוח. ** רצה לפגוש את אחמד כי אחמד היה הראיה הטובה ביותר שכשנחקר בישראל אמר להם את האמת – שהוא שיקר כמו משוגע במשך שנתיים, שהוא לא מסר לאויב דבר אמת אחד זולת מספרו האישי ושמו. הנה ההוכחה המצולמת – כל איש חיל אויר יבין מהסצנה מול אחמד שעד היום הסורים לא קלטו ששיקר. *** רצה שידעו שלא נשבר. שלושים שנה הוא חיכה להזדמנות הזו ושמחתי לעזור לו לקבל אותה.
קראתי אלפי דפים מלאים בחוויות שבי, תחקרתי עשרות שבויים ומימי לא פגשתי שבוי "מוצלח" ואמיץ כמו **, למרות שזו חתיכת תחרות קשוחה – הם כולם אמיצים בצורה יוצאת דופן.

וזה מה שהקפיץ אותי בביקורת על יוכבד. חוסר היכולת להבין ששבי הוא מצב מורכב שבו יש רגעי אימה וסבל שלא ניתן להעלות על הדעת לצד רגעים שבהם השובים שלך מתגלים כבעלי עוד כמה תכונות אנושיות חוץ מסאדיזם ואינטרסים מורכבים יותר מ"רק להרוג". האמירות עליה: "תסמונת שטוקהולם", "טוב, היא קשישה" והגינויים על גישתה שראתה את המורכבות עוד טרום השבי ובוודאי ובוודאי בתוכו. העלבון של פוגל, שחווה את הגישה הזו עם שובו, נצרב בי ואני לא יכולה לשאת מצב שבו שבויים לא זוכים להבנה וחיבוק על מלא. מי שמבקר אותם לא היה שורד אפילו סופש בלי מזגן.