בוקה ומבולקה

שנולדו מתוך כאוס וחוסר התאמה, כמעט נעלמים בין טבעות סרוגות המחקות אחת את השנייה.

צריך לדעת להבחין, לבודד.

אז כמילה ראשונה מעילם, צעדו הראשון של תינוק בעולם, נחל אכזב שלפתע שוצף גלי חיים. 

כל אותם רגעים נדירים שאומרים

זו הסיבה שאת כאן 

ולפתע הכל נצבע באור חדש

התכנסות 

התחברות, לקרקע המרווחת, מרחב רק לי, מחזירה את עצמי אלי ושולחת הלאה. 

הגוף מספר סיפור, מחבר חיבור, כותב וחורץ, צועק ולוחש, מלטף ומרגיע את עצמו .

עיניים בראות, משגיחות על כל נשימה, עלייה בדופק, נשיפה ושאיפה לרצפה. 

אינדיקציה דקנטית למילים מתומללות, קולות. 

אצבעות ממששות ושת, עוקבות אחר הבליעה, עוצרות ברחם. הכח הנמצא בחלל המוחזק בקפידה, דוחק להרפיה קמאית, מלווה במלודיה מחושבת.

המועקה מוצאת לה דרך ברקיעות בוסריות ואפילו ידעתי לדעת מתי לצאת.

לקדש את נקודת השיא שלא ניתנת לשיחזור 

שיחרור מושכות הקיום, שמעולם לא היו באמת ברשותי, נעשות רכות בכפות ידי, מרחפות, מעסות אדוות מצח לשוב לאגם שקט

"אדם שלא מתבייש לחפש את מזונו לא ירעב"

ואכן, שבעתי.

הכל מתרגש סביבי ואני בדיוק להפך 

זו לא התרגשות 

זו שלווה תהומית קיומית 

מחלחלת לי אל הסחוסים ומתיישבת במפרקים 

אחרי שנה של המתנה 

תוססת וריקה 

עם עליות ונפילות 

התמודדויות ובריחות

הגעה אל הצחיחות הלוהטת 

אל צלילים עדינים בנשיותם 

אל זיכרונות מאושרים 

נטעמים, כאלה שניתן למשש

מגרפה בחול 

דגי שמש 

מלך הגבעה 

טיפוס אל השקיעה 

מנימליסטיות יחודית

שפע הבריאה 

רעם התופים אל תוך הלילה 

כיסוי סדין המונח על גופי ההתחשבות זרה 

הביתה הביתה הביתה 

והכל שקט

היא מוציאה ממני את הטירוף יותר מכל אחד אחר

ואין אחד שיוכל לה, לא שולט ולא חבר

יש לה זמן קצוב היא צריכה למהר

לוחצת על הנקודות הכי לוחצות 

פורצת את הדלת להזיות מלחיצות 

מורידה את כל המחיצות 

ובזמן שאני לוגמת את הרעל המחורבן 

רואה בדמיוני איך הוא זולג אל עצמות האגן 

מציל אותי מחרטום החורבן 

חורקת שיניים 

משחררת ומשלבת ידיים 

גונחת אל השמיים 

יודעת שזה בר חלוף 

תכף, רק עוד רגע ואראה את הנוף 

החום יטהר והקור ישטוף 

מזכירה לעצמי ונושמת 

גוזרת על עצמי יממה עילמת 

נופלת וקמה ונרדמת

השדה היה בשולי העיירה, התפרש על פני תשע מאות שמונים ושבע צעדים בנעליים טובות, ואלף מאתיים חמישים ושלוש בבלויות , שלי היו לרוב.
בעיקר כי התעללתי במסכנות, בועטת באבנים קטנות בכל צעד, גוררת רגליים, מטפסת אל הענפים הדקיקים ביותר, אליהם ניתן להגיע רק עם השענת את כל משקלך על בליטות פה ושם, לעיתים חדות כשיני חזירי הבר.

בצד הקרוב לציוויליזציה עמדה בקבוקיידה ישנה, נהגתי לשבת על הגג עם ספר, לעיתים שולפת בקבוק אם שמעתי את גלגלי הטרקטור מתקרבים, מנסה לקלוע לכף הגדולה.
מקום מפלט, לא הנחשים ולא עובדי השדה הנרגזים הרחיקו אותי, אט אט התרגלו לנוכחותי, עד הייתי כמעט שקופה.

בין השיבולים ומעוף הסיבים מצאתי מסתור, לא היה ניתן לראות אף אחד אם שכב בין השורות המדויקות שרקדו לשירת הרוח אם היה לי מזל לחזות במחול ולהרגיש את ליטוף הבריאה על פני ובשערי. אם האוויר עמד, ידעתי שהלכה, זקוקים לה בוודאי במקום אחר, אין לה את הזמן לנוח, להסתתר עימי בין גבעולי החיטה , לארח לי לחברה. ריחמתי עליה, עבודה ואחריות רבה חשבתי.

בתקופת הקציר היינו עירומים, אני והשדה, אפילו נעליים לא היו נחוצות, האדמה הייתה הפוכה, שאריות קש שנדמו כחלקי גופות שנקרעו בפצצה, מרחבים פתוחים, חשופה מכל כיוון. הייתי אז מטפסת על העץ מאחורי ערימת הבקבוקים צוברי האבק והלכלוך, משקיפה על צמיחתו האיטית עד שישוב לגונן עלי.

מעגל הזמן. בקבוקים שאף אחד לא טרח לאסוף ונשכחו, נעליים מחוררות שנערמו מחוץ דלת ביתי, מחכות ליום של תיקון בעת השראה פתאומית, שיבולת צומחת, זרעים שעפים עם הבריאה אל מחוזות רחוקים כל כך, שסודותיי, גם אם יפרו הבטחתם ויתגלו שם, לא יאמרו דבר לאיש.

שלהי קיץ הביאו אותי למסורת נקיון של נפש, מדורה של נמלים, רק קמצוץ של זרדים, שריפת פתק עליו כתובות החרטות שאיני מעזה להשמיע, כתוב בכתב קטן - המורה שלי הייתה אומרת שהדרך היחידה לבדוק את המבחנים שלי , היא להתעורר בשעת זריחה, לצאת החוצה עם משקפי הקריאה האדומים שלה, עם זכוכית מגדלת, וככה כבלשית, מפענחת אות אחר אות - אך לאותה בריאה הייתה תוכנית אחרת.

גיץ, גיצים, מדבקים מארחיהם, מאירים בגשם של נצנוצים, חוגגים ללא רשות את שעת השקיעה, מסיבת פצפוצים, עיניים מבוהלות, נעליים בלויות רצות, בערה, שרפה, כיסוי פי עם חולצה מלאת שיבולת, מהר יותר, מהר מדי, מעדתי, קיר לוהט מול פני, מזנק לגובה, טיפוס חסר נשימה לגג המתכת, נסיון לנקות את פני וודאי רק לכלך אותם יותר.

צפיתי המקום הבטוח שלי עולה בלהבות, לא היה את מי להאשים מלבד עצמי.

למרות זאת הראיתי, ניסיתי, חשפתי 

תוך כדי הזכרתי לשנינו שעוד מעט ותיעלם  

ידעתי שתכאב לי ורציתי קצת זמן 

אז קיבלתי כמה ימים 

לגעת בנקודות

להעלות זיכרונות 

לחפור בכאבים 

להתחבר למקומות הטובים 

לסכם מי אני ומה 

גם כשמנגד יש דממה

וכשהגיע הרגע כאבת 

לי ולך ועל מה שלא היה 

הראינו ראינו ואיחלנו הצלחה

הייתי שם
רחוק מהעין הנודדת איתי מ

אז קפצתי בשביל המוביל אל

עשור שקטפתי מעץ התפוזים ש
בבית ילדותי
קרני השמש פגעו ב
מראה שנחרט בדיוק מאחורי

שער הברזל הקטן ב
ברכי הימנית

יש לי כדור בייסבול בבסיס הגרון 

הוא מונע ממני לבלוע דברים חיוניים 

הוא גם מונע ממני מלהקיא אותם

אאאאאאאאאאאהההההההההההההאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההה 

צרחת?

הוצאת הכל?

יופי

עכשיו פוקוס

אני כריש בחדר המתנה, נועל לסתות , מכה שורה בשורה כאילו היו לגדר הכלא. 

ההמתנה מצמיחה שיניים ועוד שיניים, אינסוף, החריגות אפילו לכרישים. 

חדר ההמתנה הוא ביזיון, אמצע, לא מרחבי אוקיינוס בלתי נגמרים של חופש, ולא חלל מצומק תחום ואטום, שם מתאפשרות המחשבות החרדות לחרדה להתקיים, איפה שאין להן לאן להתפשט, לגדול, להדהד מוני מונים, כך ישארו בעיכוב גדילה. 

אני כריש בחדר המתנה עם המון סבלנות שהשיניים העודפות מכרסמות בה, עוד מעט כבר לא תהיה, תטחן לאבק או עיסה. 

כריש חריג אמרו בכניסה, דם חם, תופעה מוזרה.