בליל לבנה כחולה, מסדרונות של ערפיח מהדהדים, מטשטשים חתחתים של דמויות המתעקשות על אנונימיותן. נמנעות מקשר עין, לוחשות תאוות וחטאים לסוגיהם, רובם אינם מגשימים מחשש שהדמיון, כפי שנוהג הוא לעשות, תמיד עולה על המציאות.
בין אלו ואילו, נפיחתו הרעילה של המפעל הישן עולה ומתפשטת ככיפת הגנה פיקטיבית מעל ההמון הבזוי, מטפטפת מארסנה אל הרפש שכבר זורם תחת נעליהם.
נעל אחת אחר השנייה, מתיזות מאותו הרפש דמעות אפרוריות בדרכן אל פתח שנודע כמוכר אשליות, התאספו בכאוס מאורגן, ישמיעו קולות מחוספסים מעשן ולאחר שיקבלו את אשר חפץ ליבם, ימהרו אל הסמטאות וימשיכו להתיז.
בין סימטה כזו לאחרת, דמות קטנה יושבת, מאפשרת לדמעות לפגוע ולחלחל, ככה היא חלק, משתלבת בהרמוניה אשר הייתה לוודאי צורמת למרבית האוזניים.
אך כאן הכל מתקבל על הדעת. היא לא הכרחית, אם לא תופיע יחליפו אותה בקלילות בכלי שונה והמנגינה ככל הנראה תישאר כפי שהייתה.
מיותר למחות את הדמעות, תמצא כמה בדלים ממבקשי החרטות ולאחר שהלכו, תצפה בהם בשמץ של סקרנות ומעט רחמים. הבדלים, אוצר מוגן, דומם, שיושיע מהטינופת הסובבת. תחזיק חזק צמוד בטנה, תסמוך על האדישות של הקהל ותתחיל להבעיר, לנקד, לפתוח צוהר לנשמה, לנשימה וכך תעבור את הלילה, עד שהלבנה תחזור לצבעה הנכון.
