בוקה ומבולקה

אני כותבת להן, 

רגע לפני שאני נעלמת אני כותבת, 

כדי שתישאר אות או סימן שאי פעם התקיימתי 

שלא הייתי יציר דמיונו של ראש חולה המתבוסס בשגעונו 

רגע לפני, אני כותבת להן, רוחות הרפאים שלי. 

מקלידה את נפשי, חורצת בעיפרון את תהליכי המחשבה שהביאו אותי עד לנקודה..... שבסוף המשפט האחרון. 

רגע לפני, בעל צליל גרגרי החול הנמלטים מאצבעות שמבקשות לאחוז בו וריח חמקמק של פיח.

רגע לפני, אני רוצה עוד רגע, שוכחת צניעות מה היא, שוכחת שגם ככה קיבלתי יותר ממה שהגון לבקש. הצורך חזק ממני, המילים בוראות את עצמן על הדף, בקושי מבקשות את רשותי.

רגע לפני, אני תוהה איך אפשרי לכאוב כאב כה רב כשאת נעלמת. עד הסוף אנושית למרות הבוז שהקאתי לעובדה לא פעם. 

רגע לפני, אני כותבת, לרוחות הרפאים שלי, אלה שיודעת ורואות את שעיני לא יוכלו, רגע לפני שאהיה רוח בעצמי.