כשאני ודאוד יושבים לקפה וסיגריה העולם הרבה יותר יפה.
הבית של האיש שמוסיקה היא חייו, דל בפאר כשם שהוא עשיר בנפש המיוחדת אותה הוא מאכלס.
לב שאם היה נמדד בגודלו הפיזי של משאבת הדם ההיא, היה לוודאי גדול מדי לגופו, בולט מבין כלוב הצלעות.
המוסיקה בוקעת, עוטפת את החלל, משנה בקסמיה תחושות שליליות ומשאירה אותן מחוץ למקום אותו היא מקדשת בנוכחותה.
אומנים מכל העולם חולקים איתנו סיגריה אחת אחרי השנייה, מעלים חיוך ומשתלבים עם הצחוק שמתגלגל כאילו היה עוד חבר בלהקה.
אנחנו במסע ערטילאי, חושפים אחד בפני השנייה, צועדים לרגע יחד.
57 הקרנות למסעו, כמעט כגילו, כאבים שמובסים לצלילים ומילים מומצאות בהומור פשוט
מגדולי האומנים באים לשמוע סיפורים בשקיקה, מחכים למוצר פיו, לחיוך היופנה כלפיהם שידבקו בזוהרו.
עכשיו מופנה לעברי, כאוב ולמוד קרבות, מעניק לי מתנה, מעניק לי את האפשרות לגרום לחיוך הזה להישאר לעוד כמה רגעים, עד לשיר הבא.
