ברגעים שאני לבד
ברגעים שאני מוקפת בהמון אבל צוללת לתוך מעוררת הארנב שבתוכי
בימים שאני לא שומעת את קולי שלי
בדירות מוצפות קול צחוק ולשלשת מסופרת
בשדות ירוקים מצהיבים לאיטם, מבקשים מהגשם להישאר רק לעוד כמה רגעים
מול גלים מתנפצים, מנצנצים, שיער מתנופף ברוח וחיבוק מנחם
אני שומעת אותן
נוקשות מבפנים, גורמות לי לנוע, מקפיאות במקום ללא יכולת תזוזה, מגיעות מבחוץ דרך חלונות או מהשממה, גורמות לי לחפש, להביט לכל כיוון, להסתובב, ללכת לאיבוד ולמצוא דממה.
נקישות, הן היו, נשמעו, אני בטוחה.
קוראות לי לשוב, להיות, להתקיים, להתמצק.
נקישות, הן היו, אולי הן לא, יש שהזיתי, בראתי בכח הרצון והמחשבה, השמעתי לעצמי הקלטה נושנה בדויה.
נקישות, גם בחלומות, כמה הצליל יכול היה להיות נפלא, דיסוננס בין רכות האצבעות לחדות התפיחה.
נקישות, אולי עוד אהיה ברת מזל לשמוע, אולי אף לראות.