הביטי, מי נחל זורמים, סוחפים שפיות ודעת, טיפה שהייתה כאן לעולם לא תשוב.
הקשיבי, שאון דיבורי הגלים, שואפים למדרון תלתל, אחידים בהתמסרותם למטרה נשגבת עיוורת.
עלה מעץ עירום, אדמדם, אחרון מסוגו, ניתק מענף, עוזב את ביתו.
דואה, מבקש להישאר, להימלט מגורל ההיסחפות הבלתי נמנע, נח לבסוף על השתקפותו.
נע, סירה וגם מלח, מפליג, עד שנעצר, נכלא בין סלעים.
שחוקים, קצוותיהם הוחלקו לפני דורות שלמים של טיפות, עודם יציבים, תופסים ברשתם לעיתים מכל הבא לסלע.
הוא נאבק העלה, את רואה, להישאר קרוב ככל האפשר, לבל ינתק משורשיו באופן בלתי הפיך מבלי לדעת שהדבר כבר נעשה, לעולם לא יוכל לחזור לבין ענפים מגוננים.
המים ניתחים עליו, מבקשים לקחת אותו איתם והוא בשלו, מסרב ללכת אחרי קודמיו שנבלעו לאין.
נאחז בסלעים, משתמש בכח המים נגדם, מאפשר להם להצמידו עוד יותר, מקווה לשרוד עד לשפל, אז יוכל קצת לנוח.
רק בהפוגה עולה המחשבה, מבינה, שהמלחמה מזמן כבר הסתיימה, העץ השלים עם העובדה שלא יראו שוב אחד את רעהו.
מאידך העלה יודע, אם אין על מה להילחם כל קיומו מאבד משמעות, על כן ימשיך.