היא קברה אותם, אחד אחרי השני, חלקם באופן ממשי מסודר כמיטב המסורת, חלקם רק ברוח, ברגש ובראש.
יש שהיו נשברים כבר מזמן, הופכים לצל של אדם שהיה, לא היא.
היא מספרת, היא שוכחת ומספרת שוב, תלעותיה קשות לבליעה כמו לחם שעבר זמנו וקשות אף יותר לעיכול, הדרך היחידה היא להעביר את המילים במסננת, לשנות צורתם לסיפור אגדה, סיפורת פרי הדמיון.
לעיתים היא נעצרת, שוכחת את המילה המתאימה, מתופפת בציפורן צבועה על תלתלים, משיבה אחד סורר למקומו.
כל זאת והיא צוחקת, רוב הזמן היא על חרטום הצחוק, כה קל לדחוף אותה לשם, מספיקה. מילה נכונה או הבעת פנים משועשעת ומיד יתגלגל לו, פורץ כאילו רק חיכה לנשום אוויר.
כשאקבור אותך זה מה שהכי אזכור, את צחוק האישה, צרותיי מתגמדות ליד שלך, מכאוביי מבוישים להיאמר בקול רם בהיזכרם במסעך, צחוקי כצחוקך.
מילים של אהבה, כמה קל לומר לך, כמה קשה להחזיר, יודעת רק לומר שלא יודעת לומר, אבל אני יודעת.