בוקה ומבולקה

יש מולי דלת סגורה.

אני דופקת, בעדינות תחילה, מודיעה על נוכחותי, מגששת אחר האנרגיה הנסתרת מאחוריה. 

לחישה, מרחיקה, אני נסוגה אבל זה חזק ממני, הצורך לדעת, אני דופקת קצת יותר בחוזקה, הפעם דממה. 

השקט נוראי, מחלחל לי לעצמות, מפוקק מפרקים, מייצר מפלצות בחשכה. 

אני מכה בה, יד פתוחה בכל הכח, אגרופים ובעיטות עד קוצר נשימה, אני לא מפסיקה, שאגת קרב חייתית מלב קיבה וסערת רגשות. 

מתנפלת עליה בשיניים חשופות, שורטת, פוצעת, חורטת, מגלפת עיוותים. 

נושמת, משלימה למח את האוויר שהוא כה נזקק לו, עוצר אותי ממלכתי הטרופה, ברגע של דממה הוא נשמע.

צליל סיבוב המפתח, קול הנעילה.