אני יושב מולו, האדם שלא אחראי לשום דבר מלבד המילים, אך הוא הקול והפנים להכל.
קרסול על ברך, מתופפת בעדינות למקצב קבוע מרגיע, מקצב נשכח מחיים אחרים בחושך, מקצב שהציל את שפיותי.
אני שותק, השתיקות מוכרות לו כמו מילותיי, את קולי בטח לא יזהה, לא שבור מרעב וחספוס הצמא הבוער שנשכח רק כאשר בערה חריפה יותר מושכת את מרכז תשומת לב של העצבים.
צעקות, מהדהדות במוחי, צף על בריכת דם שמבקשת להתפוצץ, דופקת על הדפנות, כוחי האחרון מוקדש לשמור אותה בפנים.
אני לא שומע מה אומרים, אני לא מודע אם המצלמות מתפקסות על פניי או על שלו, הזיכרונות צפים, קיבלו אישור מיוחד חד פעמי ממפקדם, מצדיעים לו בכניסה, מהנהנים לאישור. אנחנו צוות.
ימים על ימים, חודשים ושנים, זמן לא קיים, לא התקיימתי, או אולי חייתי יותר מכולם, המציאות התטשטשה לה, האחזות בה מצומצמת למכתבים ורקמה על כרית שאני מושך ככל הניתן.
הוא יודע, יותר מכל קרוביי, איש זר ועם זאת אני חשוף מולו באופן שלא היה מתבטא בשום חדר אחר מלבד שם.
אני בוחן כל תו פנים, השנים לא הטיבו עימו, רואה שפתיים זזות, שומע מילים שונות לוודאי מאלה שנאמרו כעת, אני מחכה, תזמון הוא הכל, לבסוף אני שואל את השאלה היחידה לשמה הגעתי לכאן.
אתה זוכר את שמי?
הוא זוכר.