יש מולי דלת צהובה. הדלת הצהובה. זה מרגיש כאילו כל פיסות קיומי הובילו אותי לרגע הזה. חושך ואור מתערבבים להם בזמן שהחיים והמוות משחקים בתורות וחשש ישן עולה בי שאולי זו טעות, שאולי אני יותר מפסידה ממרוויחה.
בראשיתי כבר נבראתי עם הידע. ידעתי מהרגע הראשון שאני הולכת להיוולד כנקבה אנושית, להורים ממעמד סוציואקונומי בינוני, היא עובדת ביחצני ציבור והוא פסיכולוג. הקליק ביניהם היה סרטים צרפתיים והם עוד לא ידעו שאני כבר בדרך.
נבראתי בתוך סוג של פקעת, ניתן לומר, תחת האדמה. אחיי ואחיותי התקבצו סביבי ואולי אני נבראתי לתוכם, כמו חמניה הפוכה, חולקים ענן מחשבתי. כולנו רואים הכל, מי שיהיו עורכי דין ושינניות רוחניים נקמנים ושבורי לב.
כולנו הולכים להיוולד חסרי אונים. איננו אחראיים לעצמנו, תלויים במי שיהיו במקרה הטוב המשפחה שלנו. כבר אז חששתי. הייתי אני. תודעה חופשית, נקייה שעוד לא חוותה ולא הושפעה והתגלגלה למשהו אחר, נוצרתי נקודת אור נקייה ופשוטה. גרעין חמנייה. לא ידעתי איך להיות מישהי שאני לא. לא חשתי כאב ולא ידעתי איך מרגישים כעס. אני עדיין לא יודעת.
הדלת הצהובה עומדת מולי ועלייה סימן שאלה דמיוני גדול ואני נזכרת ברגע שהיא גילתה לו שהם בהריון. הוא פורץ בצחוק גדול ומחבק אותה מנשק אותה עמוק וכשהם מתנתקים והוא מביט בה נוצר לו קמט במצח
-מה קרה? ומה אם זה לא הזמן? מה אם אני לא יהיה טובה בזה? זאת אומרת איך מתחילים בכלל? ואני נוסעת המון. אני לא רוצה להפסיק לעבוד, אני אוהבת את העבודה שלי וזה גם הוא מנשק אותה שוב
ואני מבינה שאולי אני לא היחידה שחוששת. אולי כן יש לנו בדומה אולי כן אני עדיין ארגיש אני.
נקודה כסופה מתחילה בליבתי ואני כבר מרגישה קשר אליהם, אל שני הזרים האלה שעוד לא פגשתי. כאילו חבלים בלתי נראים מחברים ביננו.
-מותר לפחד ולדאוג זה אנושי חוץ מזה הפחד הוא חלק מההתרגשות תני לו לזרום בך לרגע אבל לא להציף אותך אנחנו נהיה בסדר גמור, שלושתנו. היא מחייכת אליו וככל שהם מדברים וככל שהמידע זורם אני מבינה קצת יותר את המין הזה שאני הולכת להיות חלק ממנו.
אני רואה הוכחות למה שהוא אומר אנשים בספורט אקסטרים צועקים בהתרגשות מוצפים אנדרנלין ,לוקחים סמים נרקוטיים שממריצים את הדופק ומתגברים על מכשולים שבדרך. אופורייה. כמעט קשה להאמין שפחד או חשש היו חלק ממה שהביא את אותם אנשים לרגע הזה.
ומה אם אני כן רוצה. רוצה להתגבר להגיע לתפר בין המסוכן והמטורף רוצה לחוות את הריגושים יחד עם הנפילות ובעיקר רוצה להריח- אותו חוש שאינו קיים כאן ואולי הוא קיים ופשוט אין למה שסובב אותנו ריח - עשן של מדורה ושום על המחבת ופריחה של רקפות.
לאחר מכן ראיתי אותם הולכים לסדרה של בדיקות, קניות ודאגות. ביום שהם סיפרו להורים שלו אב רצח את בנו בן השלוש ביום שהם קנו מיטה בשבילי החל השלג במדינה בשם קנדה לרדת וביום שבחרו לי שם אישה צעירה הייתה מעורבת בתאונת דרכים וככה אדם איבד את הגוף שלו
אדם יועד להיות תינוק בהפתעה להורים שהתחילו לצאת במדד של בני אדם שלושה חודשים לפני בריאתו. היא עם או. סי די חמור והוא עם חלום להיות שף והנה הם עומדים לגדל ילד ביחד, כלומר זה מה שהם חשבו. הרגע בו אדם איבד את הדלת הצהובה שלו היה מטלטל, הכל התערבב בכולנו בבת אחת ואני תהיתי אם ככה אנשים חשים בחילה.
מיד עלתה בי התמונה של הדלת שלי מתרחקת יותר ויותר כבר לא בהשג יד הרגשתי כאילו נכבה אור בחלק ממני. קודם חששתי מפניה ועכשיו עולה הדאגה שמה לא תיהיה לי האפשרות בכלל ואני כבר לא יודעת מה אני רוצה.
האישה הצעירה שרדה את התאונה והיא מתייפחת בזרועותיו של מי שהוא כבר לא אבא של אדם. מעולם לא היה. ואדם חופשי להיכלא בלעולם לא לתמיד הזה.
הכאב שלה מרתיע אותי אך הזרועות העוטפות אותה קוראות לי לנסות לתת קפיצת אמון אל תוך המגע, חזק, חום גוף לחום גוף, אל טיפות גשם על הפנים, גרגרי חול על העור שעוטף את האצבעות וליקוק של כלב בלשון רטובה.
מספרים שאת הכל יש מאחורי הדלת הצהובה .מספרים שנשארת, רק שכל הידע נעלם, מספרים שיש משקל, נקודת כובד שמושכת את הגוף החדש שלך למטה כל הזמן מספרים מספרים מספרים... מספרים שאת לבד רק את והמחשבות שלך.
זה נשמע לי לא רע בכלל אחרי כל הסיפורים, השקט. שירחף מסביבי ויוציא אותי מהצפיפות הזו שיתן לי מרחב שהוא רק שלי שאוכל להימתח ולטשטש את הגבולות שלי עד שלא אדע איפה אני מסתיימת.
השם שלי הולך להיות אסטר. הוא יהודי ושם סבתו אסתר אבל לשניהם זה היה נשמע קצת מיושן אני משחקת עם האותיות, הופכת אותן. מעניין איך יהיה לגלגל אותן על הלשון. אני חושבת שמצא חן בעיני. בינתיים. אני חושבת שאני כנראה אצטרך להתרגל לזה שעושים ומחליטים בשבילי. אני חושבת שאם היה לי מצח הוא היה מקומט עכשיו.
וגם אני יום אחד יכול להיות אהיה אמא וגם אני אבחר שמות. זה מוזר, איך שאני קופצת קדימה כל כך מהר, ורגע, לאט לאט.
יש מולי דלת צהובה ואני צריכה לקבל החלטה. לא מזמן הייתה שעת לילה למעלה ולה התחלו צירים
פאניקה.
נשימות.
עיניים לעיניים
תיק ונסיעה לבית החולים את כל זה ראיתי ולפתע האור בתוכי גדל והרגשתי גלי חום וקור . אני חושבת שהתנתקתי מהחמניה אני כבר לא יודעת וזה מבהיל. לא לדעת. ועכשיו הדלת הצהובה.
אני חושבת איזו בת אדם אני רוצה להיות אני חושבת שאני רוצה הזדמנות לעשות יותר להיות יותר. לא להיות לא חיה ולא מתה , קיימת אך לא ממשית, שבוייה בכלום ולנצח.
יש מולי דלת צהובה. אנחנו יושבים במעגל והדלת הצהובה של הכניסה ממש מולי. אני כל כך רוצה לעבור בה. שיגיע הזמן ללכת הביתה. אני אוהבת את מאיה הגננת. באמת. אבל יש לה קול כל כך משעמם ואני לא מקשיבה לה. להקראת סיפורים הוא מצויין אבל כל דבר אחר ואני צריכה להיזהר לא להירדם בכיסא.
חוץ מזה שמחר יום ההולדת שלי ואני פשוט ממש רוצה שהיום הזה ייגמר כדי שיגיע מחר. כולם בגן שלי חושבים שגיל חמש זה גדול ורק אני חושבת שזה קטן. אני מאוד רוצה להיות כבר גדולה ובכלל יש לי הרגשה כאילו חייתי הרבה יותר מזה.
אוי לא מאיה שואלת שאלות ואני אפילו לא יודעת על מה מדברים. רק שלא תשאל אותי. אני משחקת עם האצבעות שלי, מסתכלת בה אבל לא בדיוק וחושבת לעצמי שרק לא תגיד אסטר. פעם. ושוב כאילו זה יעזור. האצבעות שלי מועכות אחת את השנייה לרגע בכח ולגע ברכות באי שקט. אני מששת לרגע את כל הפסים הקטנטנים שיש לי בכפות הידיים. יש עליהן עוד טיפה חול מהחצר. אני מתרכזת, למתחילה להוריד את כולם ביסודיות ומגוללת אותם בין האצבע לאגודל.
אני מסתכלת בדלת הצהובה לרגע וחזירה את הראש למאיה לפני שהיא תופסת אותי. אני ממש יכולה לדמיין את עצמי עוברת בה. התמונה כל כך ברורה בראש שלי כמו ציור בספר. השמחה מתנפחת בי כמו בלון יומולדת, מעופפת אותי איתו שאני כמעט מפספסת את הקול השקט של מאיה –ניפגש מחר. כולנו קמים ואני הכיייי רחוקה בעולם מהדלת. השרוכים שלי פתוחים אבל כלום לא חשוב יותר אני הולכת הכי מהר שאני יכולה. תיק והולכת אחרי אביגייל לדלת. אני ממש צמודה אליה שאני חייבת להסתכל הצידה אם אני לא רוצה את כל השיער שלה בפרצוף שלי.
אחרי שאנחנו יוצאות אני מרשה לעצמי להאט, לקחת מרחב לעצמי ללכת הביתה. אין טעם להסתכל אחורה לדלת הצהובה.