בוקה ומבולקה

בסוף טמונה התחלה חדשה, מבצבצת דרך מסדרונות הכאב המבולבלים, מניעים עינבלים של עונג מסבל נסבל. 

נהיים לאחד, אני ואת, אחת אנחנו, גם כשהכל נעלם, סוף מסוייג להסתיים והתחלה מתעתעת בהתחדשותה. 

הסתכלנו פנימה, לעין הסערה השוככת, לשלוף מתוכה את שידרבן אותנו לקפוץ מעל המשוכה. 

קול סירנה נשכח שינוווט אל חוף מבטחים, לצידנו מיתוסים ודמויות המשויכות לאפלה, דווקא בה נמצא אופטימיות מוארת בחוזקה, עמידה לשרפות והרס ממפגעי טבע ואנושות מבישים בנסיונם החסר נסיון או לעיתים נסיון של אלפי שנים, כך אמרו לפחות. 

היחידה שצריכה את האמת היא אני, אמרת, ידעת להמשיך כשהאמת באוזנייך ושפתיים מדברות לכתלים, אין איש שישמע ויבין, תקשורת מבוססת יחסי עבר שהורעלו בחסרונך, לא ישובו לסדרם. 

ופרפר שישב על כתפך יספיק לקהל משוכנע מוחה כנפיים זעירות, צולח איתי את הסערה.