בוקה ומבולקה

צעדים מהוססים, בהונות נצמדות זו לזו, מסרבות להיפרד, להניע את הגוף אל מחוץ לאיזור הנוחות, שתיקות שמקורן היכרות עילמת, נשימה לומדת את אחותה. 

מילים שמחכות להיאמר בבוא העת, ממתינות לתזמון מדוייק או אף לא יגיע לעולם. 

נתיבים אין ספור מסתלסלים עם שיר רוק נושן, תקופת התבגרות הנצמדת כצל ופורצת לחלל ללא הזמנה.

גישוש עיוור אחר מלודיה הנתפרת אט אט מחוטי מחשבה וצחוק. 

הלחץ בין האני, לבין האני שאני חושב שטוב יותר,

מחמם את הדם תחת שכבות עור מנוקדות, מאפשר למרות כל, לצאת אל הלבנה וללחוש לה לחישת גאווה עצמית סמוקה.