בוקה ומבולקה

אז אני בדרכים, הפתעה גדולה יש פקקים מפה ועד הגבול, כולם צופרים, מצפצפים, לחוצים, רק אני הקטנה רוקדת במושב לשמע המוסיקה הבכלל לא נעימה. 

אין צורך לשים שיר ברקע, הראש קודח, הוא בונה סיפור, רואה את סוף הדרך, רוכס ומשכתב. 

האוויר עומד, אנחנו עומדים, כולם כעוסים מוציאים אגרסיות על שכיניהם לסבל. 

סביבי בועת הגנה בצורת בילי החמוד והמתכתי, שומר עלי מהשגעת המתחוללת, לא נותן לכעס לחדור את הדלתות הקעורות.  

אני יכולה לראות איך השיירת הנמלים הזו לא תזוז לעולם, אני מוכנה לשבת כאן שעות וימים, כשאגיע יגידו 

אוי מצטערים, מאוחר מדי, אין כבר כניסה, תחזרי ביום אחר בסדר? 

וכמובן שבדיוק אז משתחרר לו הפקק