בוקה ומבולקה

סבלנו בסבלנות יתרה, אלימות הייתה לחלק בשגרה. 

היינו חייבים, מצטערים, להיפרד מהחלק בנו שסובל, בשביל לשרוד קצת יותר, להרוויח עוד זמן, עוד מקום בעולם, גם אם אין זה קיום אנושי, לפחות הוא ממשי. 

אז תרגלנו. 

השמענו את הקללות אחת באוזניי השנייה עשרות פעמים, עד נהיינו כהות חושים, עד איבדו מכוחן לחלחל אל הלב, עד נשמעו כקריעת דרור ועורב.  

חרצנו כפות בסכין חדה, העברנו אצבעות בתוך להבה, עצרנו את הדם בבהונות וסטרנו בידיים פתוחות.

בכל פעם אמרנו "זה לא כואב". עד שהאמנו, הצמדנו אל עצמותינו את האשליה, עד שלא היה כאב, נבואה שהגשימה את עצמה. 

התרגול הקשה ביותר היה אדישות אל מול המילים הטובות, למדנו ונכשלנו וחזרנו על פני ימים ולילות, עד שהיו המילים חלולות.