בוקה ומבולקה

אני כריש בחדר המתנה, נועל לסתות , מכה שורה בשורה כאילו היו לגדר הכלא. 

ההמתנה מצמיחה שיניים ועוד שיניים, אינסוף, החריגות אפילו לכרישים. 

חדר ההמתנה הוא ביזיון, אמצע, לא מרחבי אוקיינוס בלתי נגמרים של חופש, ולא חלל מצומק תחום ואטום, שם מתאפשרות המחשבות החרדות לחרדה להתקיים, איפה שאין להן לאן להתפשט, לגדול, להדהד מוני מונים, כך ישארו בעיכוב גדילה. 

אני כריש בחדר המתנה עם המון סבלנות שהשיניים העודפות מכרסמות בה, עוד מעט כבר לא תהיה, תטחן לאבק או עיסה. 

כריש חריג אמרו בכניסה, דם חם, תופעה מוזרה.