השדה היה בשולי העיירה, התפרש על פני תשע מאות שמונים ושבע צעדים בנעליים טובות, ואלף מאתיים חמישים ושלוש בבלויות , שלי היו לרוב.
בעיקר כי התעללתי במסכנות, בועטת באבנים קטנות בכל צעד, גוררת רגליים, מטפסת אל הענפים הדקיקים ביותר, אליהם ניתן להגיע רק עם השענת את כל משקלך על בליטות פה ושם, לעיתים חדות כשיני חזירי הבר.
בצד הקרוב לציוויליזציה עמדה בקבוקיידה ישנה, נהגתי לשבת על הגג עם ספר, לעיתים שולפת בקבוק אם שמעתי את גלגלי הטרקטור מתקרבים, מנסה לקלוע לכף הגדולה.
מקום מפלט, לא הנחשים ולא עובדי השדה הנרגזים הרחיקו אותי, אט אט התרגלו לנוכחותי, עד הייתי כמעט שקופה.
בין השיבולים ומעוף הסיבים מצאתי מסתור, לא היה ניתן לראות אף אחד אם שכב בין השורות המדויקות שרקדו לשירת הרוח אם היה לי מזל לחזות במחול ולהרגיש את ליטוף הבריאה על פני ובשערי. אם האוויר עמד, ידעתי שהלכה, זקוקים לה בוודאי במקום אחר, אין לה את הזמן לנוח, להסתתר עימי בין גבעולי החיטה , לארח לי לחברה. ריחמתי עליה, עבודה ואחריות רבה חשבתי.
בתקופת הקציר היינו עירומים, אני והשדה, אפילו נעליים לא היו נחוצות, האדמה הייתה הפוכה, שאריות קש שנדמו כחלקי גופות שנקרעו בפצצה, מרחבים פתוחים, חשופה מכל כיוון. הייתי אז מטפסת על העץ מאחורי ערימת הבקבוקים צוברי האבק והלכלוך, משקיפה על צמיחתו האיטית עד שישוב לגונן עלי.
מעגל הזמן. בקבוקים שאף אחד לא טרח לאסוף ונשכחו, נעליים מחוררות שנערמו מחוץ דלת ביתי, מחכות ליום של תיקון בעת השראה פתאומית, שיבולת צומחת, זרעים שעפים עם הבריאה אל מחוזות רחוקים כל כך, שסודותיי, גם אם יפרו הבטחתם ויתגלו שם, לא יאמרו דבר לאיש.
שלהי קיץ הביאו אותי למסורת נקיון של נפש, מדורה של נמלים, רק קמצוץ של זרדים, שריפת פתק עליו כתובות החרטות שאיני מעזה להשמיע, כתוב בכתב קטן - המורה שלי הייתה אומרת שהדרך היחידה לבדוק את המבחנים שלי , היא להתעורר בשעת זריחה, לצאת החוצה עם משקפי הקריאה האדומים שלה, עם זכוכית מגדלת, וככה כבלשית, מפענחת אות אחר אות - אך לאותה בריאה הייתה תוכנית אחרת.
גיץ, גיצים, מדבקים מארחיהם, מאירים בגשם של נצנוצים, חוגגים ללא רשות את שעת השקיעה, מסיבת פצפוצים, עיניים מבוהלות, נעליים בלויות רצות, בערה, שרפה, כיסוי פי עם חולצה מלאת שיבולת, מהר יותר, מהר מדי, מעדתי, קיר לוהט מול פני, מזנק לגובה, טיפוס חסר נשימה לגג המתכת, נסיון לנקות את פני וודאי רק לכלך אותם יותר.
צפיתי המקום הבטוח שלי עולה בלהבות, לא היה את מי להאשים מלבד עצמי.
