החלל הוא האישה.
מדוייק בסדר מבולגן, כל פרט אינו טריוויאלי ממלחייה ועד שולחן העבודה, תופס בימה מלכותית וידייה מתניידות עליו בחן מחושב, שאינה מבחינה בו לבטח.
בין הקדושה של המסעות הארוכים אל הנקודה הקרובה, לקדוש האגסים שמסרבים לעזוב את עיצם, ישבנו.
התכנסנו לשיעור ממוקד ויצאנו אל סיפורים מפליגים רוח ונפש, בין צחוק לזעזוע תהומי, בין המופרח למדעי, ניסחנו תוכנית.
דמויות, חלקן חסרות ראש ולאחרות יותר ראשים מהמקובל, חלקן חסרות זרועות ושל אחרות מונחות בתחתית הטורסו הלבן, מלווות אותנו בעיניים חשוכות מראה.
"החזיקי ידי בבקשה ממרחק" ביקשתי בראשי, רק להתחלה, לנקודת פתיחה, לצעד הראשון המהוסס, הטלת ספק בדרך אינה קיימת סביב השולחן, ובכל זאת פחדים נאמרים בקלילות מאובקת.
סדר חדש, רשימות וחוקים, הפנמה לדיוק, אין לצאת מהקווים.
הרגשות עולים ונדחסים חזרה למקום הנכון.
ארוזה בשקית נייר פשוטה,
מתנה ואוייבת מרה,
הכי גדולה שיכלה.
תודה - אני חושבת - על התקווה.