יושבת על אדן החלון, כפייתיות מחדשת את עצמה על פרורי מידע שהיו ונעלמו כתעתועי חיזיון.
הסחות דעת, שפע אומנותי שנקרא ונקרע לעיתים, תלוי יום וקודמו.
הזריחות והשקיעות מורחות צבעים בשמיים ובמכחול על דפים שעתידם לצבור אבק, תוספת למעמסת המטלות הנרשמות בפתקיות מצהיבות.
לוקחות איתן את הדמיון אל ענני גשם שעתידים להיברא וכאלה קציפתיים שניתן כבר לראות.
מחוזות נחשקים ואיומים כאחד, מתערבלים בין מילים שמורות בכריכות רכות, עלולות להישכח במרפסת שמחליפה בשעות ערביים את האדן.
הנוף אותו הנוף רק הזווית משנה צורתו, עין בלתי מלוטשת לא תבחין בין שינויים מינוריים בין הימים, אולי עדיף כך, לאבד את הליטוש עד שמעקב הימים יזרק לנשייה יחד עם קיום בר חלוף, משמעות, שמעולם לא הייתה, כואבת לפתע ומזכירה שיש אולי למה לשאוף.
בין לבין, שבע מיליליטר, מזיזה גפיים בכח המחשבה, לעוד מנה, לעוד תקווה נושנה.
אדן החלון, שבירך על הפוגה קלה, שב לעבוד עם שובה.
והיא שוב,
מחכה.