בקט גם אמר
"נסה שוב, היכשל שוב, היכשל טוב יותר"
ניסיתי, נכשלתי, אני נכשלת בצורה נפלאה.
קופסת שימורים נשכחת בארון, במדף הגבוה, בפינה.
צוברת אבק, מבחוץ, שמורה מבפנים. אין סיבה, לעולם לא אפתח, אין גם ברירה, מצב נתון שלא הולך להשתנות בעתיד הקרוב.
עייפתי מלהילחם בזה, הותשתי מקרבות, מקבלת את השדים והמחשבות.
הבטחתי אובססיביות שקטה והרמתי את קולי, צעקתי והצקתי עד שהושתקתי ושבתי למקומי.
והנה, לפתע פותחים את הארון, אני מרגישה את החום מכה בדפנות הקופסא, שולטת בעצמי ולא מצייצת מילה.
מאוחר מדי אני יודעת, אין לזה שום משמעות, גם מלכתחילה לא הייתה לה, לקופסא.
אז היא תישאר בארון ותראה איך שאר המוצרים מדברים, הוא על ההיא והיא על ההוא, כי מה עוד יש לעשות בארון, אבל באמת.... זה כאילו חזרנו לתיכון.
צופה מהצד על כל הריכולים, מה הוא שלח לה ואיך היא הגיבה ואיך הוא החזיר והלשינו למורה (כלובי) וזה משעמם בדיוק כמו שהיה אז וכל רשת חברתית שמעולם לא נרשמתי אליה. (באמת התלונות כאן על לשון פנייה וכאלה, מה עוד יש להישאר מופתעות? שכחתם ששרקו לנו ברחוב?)
אם לא היה כאן מושא האובססיה והייתי מצליחה לכתוב רק למגירה.... הייתי יכולה לעזוב כאן בשלווה.
כי באמת חזרנו לתיכון אם ככה זה נראה, ושם וגם כאן מעולם לא היה לי סיכוי
אפילו לא 0000.0001