למרות האובססיה והבדיקה האינסופית
את עצמי, אותו, את המצב, את השפיות האילמת, את מוצב הרגשות.
למרות הצרכים שנלחמים אלה מול אלה מלחמה יומיומית
הצורך הבוער לשים אותו קודם ולשמור מרחק כי זה מה שנכון לעומת הצורך הבוער בי לחזור למקומי ולהתחנן על חיי
שאר ההרגלים שהיה להיגמל מהם חוזרים למקום הנכון
לשתף הכל, לדבר על הכל, לחשוף, להראות, להתדיין, לפענח, ליצור יחד, להישען על ואל, להיות לאחד גדול כזה יעילה וטובה, להתנדנד בין עומקים, אינטרוול של רגשות מסחררים, בין בכי לצחוק, נחמה ואתגר, התעטפות ואשמה, מרחק וקרבה.
שקטו, נלחשים לעיתים, מלחששים דמיונות.
האשליה הרסנית ובונה גם יחד, היא משאירה אותי עומדת במקום, איתנה, חסרת יכולת תזוזה, משרישה אל האדמה, ומאידך דוחפת, זריקת מוטיבציה לתהליכים נפשיים ועמוקים, דירבון נחוץ והתמדה בשאיפה ליעדים. רק בשביל שאולי יום אחד תגיע מילה של גאווה.
למה בשביל עצמי זה לא מספק כמו בשבילך?
