בוקה ומבולקה

אני שוקעת. עולם של כאב אינסופי ובדיוק כשאני בקצה המצוק, בצעד האחרון, בשבר המוחלט שלא יהיה ניתן להדביר חזרה, אז אני קוברת הכל ומכסה בשכבות של מציאויות שונות ומנגינות שלא נבראו מעולם.

אמת ודמיון מתערבבים, אמונה ושבירה נלחמות על הפירורים שנשארו, או לא נשארו, קשה כל כך להבחין.

למרות המראות הרבות שהוצגו בפני, כתובות באותיות ברורות, הרכבתי משקפיים כדי לא לראות. 

מניחה שלא יכולה להאשים את עצמי לגמרי, מצילה את עצמי מאבדון סופני, מקריסה שאין לי את הכלים להתמודד איתה, מקווה שכל פעם קצת.

מגרדת את השכבות, חוזרת לקצה, מכסה מחדש, עד מתי אמשיך לבנות את זה?

למה אני לא יכולה לשחרר באמת?

יש שם משהו אמיתי או שהכל אני בוראת בכח רצון, מחשבה, סיבה לקיום לטיפול ותהליך של החלמה?

אני מתקרבת לנקודה האחרונה, אחריה לא יהיה ניתן לברוח, ועלי רק לקוות שיהיה לי את הכח.