אני יודעת בדיוק היכן היא שוכנת, על איזה נקודות ללחוץ, איזה כפתורים להפעיל, אני בוראת דרך ארוכה ומסוכנת וכואבת למטה, אני יודעת שמשם אני יכולה לעלות
זה מחיר כבד לשלם, לפחות בשבילי, הוא מוצדק, ככה אני סולחת, פעולה תגובה, חטא ועונשו, מה יותר מסודר, ברור והגיוני מזה?
לא לרוב האנשים כנראה.
אני לא בוחרת בפיתרון הקל, הוא גם המסוכן ביותר וגם כואב לזמן קצר מדי וחסר משמעות, למדתי יותר טוב מזה, למדתי מהטובים והגרועים ביותר.
הנפשי/ מנטלי הוא העיקר, הוא הרבה יותר כואב, לאורך זמן שיש להתפלש בו, להתמרח באפלה ובכאב כאילו היו מזון לנשמה.
החוק הברור החשוב הוא לא להיות לגמרי לגמרי מודעת, אני חייבת להאמין לשקרים של עצמי,האשליה חייבת להיבנות ולהישבר כדי להגיע לתחתית, בריפיט.
כמו שחקנית ממש טובה, מציגה הצגה מושלמת גם בפני עצמה, רק בסוף... ברפליקה האחרונה, יש להבחין, להבין מניעים ולדעת סיבות, לחזור על הדרך וסוף סוף לראות.
אז אני רואה, צלילות יפייפיה, אני רואה את החן שבכל זה, כמעט צוחקת ותופחת על השכם על שמופע שהיה למופת.
מורידה את המסכה, משתחווה לאולם שומם.
אולי יתנו לי להסביר, להתוודות, לחשוף את כל המניעים והסיבות, להציג את האפלה שלי לראווה, לבקש סליחה, לומר ששילמתי את המחיר, אולי גם לזכות בחסד וחמלה, בקשה אחרונה.