יער. עצים צפופים דיים להציע מסתור לחפצים בכך, ומאידך דלים בכדי לחטוא מדי פעם בשבועתם.
מחטים מרפדים את האדמה, רק לפני ימים אחדים היו דוקרים כל אורח וכעת, ספגו די גשמים, התרככו למרבד נעים הליכות.
פסיעות בטוחות, גם בחשכת הלילה לא יהיו היסוסים שיאטו את הקצב, פזמון שכבר מאחר במקצת עקב עקב שמאל הנגרר חרישית.
הגרירה מתונה, כאבה מתכהה עם תזוזת הסהר ונשירת העלים, בקושי מורגש, נהפך לחלק, כאילו ריקוד הגוף נע בצליעה מאז ומעולם.
עיניים נעצמות לכל משב רוח, משתוקקות להרגיש. חוסמות חוש אחד בכדי להעצים את האחר וכך נבחר המישוש, זה שאין לטעות בו ואין בו אשליה.
לא אחיזת עיניים או שמיעה כוזבת שניתן לבטל בהנפת יד פשוטה, לא ריח שניקוטין ועשן עשו את עבודתם עליו שנים והחלישו את ניצחונו ולא טעם עליו ניתן להתכווח ואף מוכרחים לשם שמירת האשליה וכן לצורך הדיון בלבד.
הגרירה מסמנת דרך שבלעדיה וודאי הייתה נבלעת בין מחטים, לא מראה רמז אף לטוב שבציידים, יש להקשיב. אולי חיה סוררת נמשכת אל טרף שחשה בחולשתו, אולי אדם סקרן ותו לא, אולי יצורי דמיונות הנבראים בחשכה והזרדים נגררים ונערמים לכר קטן דמוי מיטה.
מנוחה, הפוגה, הנגררת הנפוחה נשארת תלויה ורפויה כגפה של בובה. נשימות, אדי קפור וערפל מתמזגים, שינה בריאה במרחבים פתוחים, שעות ענוגות וחלקות, נשיות במהותן וזריחה מרומזת מתגלה, צובעת את הכר לאפיריון מוזהב.
עוד אשוב מלכתי.
