בוקה ומבולקה

הריק לא קורא לי, השקט מקבל צליל חדש,

האוויר שורק מאילתור, שאריות מהנעלם אל הלא נודע.

בין עדינות לחוזק מצאתי חיוך דומע, בתחמקות רגעית מהרגעה, מאפשרת, בעיקר כדי לאשר שאכן הכל בסדר.

עיניים מאתגרות עיניים, טשטוש מפוקס, נגיעות קלות ובוטחות, הדרך הקצרה והיעילה ביותר ומאידך אינה טכנית כלל בתיכנונה.

משאלת שאלות, מתוכן מתנקזות הרדודות שבהן, מגששות, חוששות לנבור לשורשים הנסתרים מעין, הצמיחו עלעלים שניתן לחזות בהם, קליפה חיצונית, בתהליכי התייבשות והשתחמות של סתיו. 

אני נוהגת להשאיר עלים גם כאלה, גם אם לא יחזרו לצבעם הירקרק, מקורם כחלק מהשלם, ראויים להישאר לצד אחייהם הבריאים, לא אתלוש, בעיני הם יפים לא פחות.

ואולי זו רק תקווה