יוהו Returns

כי גם אם עלו פה פעם כבר בפוסט קודם,
ממש כמו עם יניקה והנאה ראשונה,
הם ימגנטו ויחזירו אותך פעם אחר פעם
ליהנות, לראות ולגעת בהם...

הם ה-הוכחה להמשכיות ועוצמת החיים

אני אוהב לאייר מדויק ומינימלי. מעט קווים ומעט משטחי צבע שיוצרים את האיור שהעיניים מזהות בו מיידית את אובייקט האיור.
גם במינימליות הזו צריך דיוק ואולי אפילו בצורה מאוד גבוהה כדי שהעין תשלים את הפרטים החסרים.
אבל לפעמים, גם אי דיוקים (מכוונים) יוצרים ניראות לא פחות ממרשימה. (כמעט כמו מושא האיור בעצמה..)

כשמגיעות בקשות לאיור ותמונות לבחירה לאייר, זה יוצר מצב מעניין. מעין שאלה פנימית של עם איזה קו ללכת? האמנותי או הישיר והבוטה?
ברוב המקרים אני הולך על הישיר (גם אם הוא לא תמיד בוטה) אבל לפעמים יש תמונות שגם אם במבט ראשון אינן מובנות, הזווית האמנותית שלהן שבסופו של דבר מובנת, שווה את העבודה והמבט המתמשך שלאחר העבודה עצמה. כיף לעשות כאלו!

שילוב מנצח לא?

נשית, טבעית, לא מתנצלת ונוטפת תאווה

נראה לי שדי ברור מהבלוג שלי שיש לי סימפטיה לציצים ענקיים..
אבל סימפטיה למשהו מסוים לרגע לא פוסלת שום דבר אחר, בייחוד אם זה דבר אחר כמו ישבן שמעלה בי רצון להסניף, ללקק או גם וגם...

לא בהכרח סימטריות אבל לרוב כן, בהבחנה ברורה בין צבע הגוף לצבע העטרה, מעלות רעב ישיר ליניקה ונוכחות ברורה של הפטמה

כך הבנתי, היא שקשה למצוא להם מסגרת (ובטח גם חזיה...) שיכולה להכיל את כל הגודל הזה

יותר מזה אנחנו (אני...) לא צריכים