|
|
|
מדי פעם, כשאני חוזרת אליה, אלי לכאן למי שהייתי, לצבעים עליזים ובורות מבורכת
אני מרגישה מנוחמת שוב, כאילו כל העולם עוטף אותי בזרועות מימיות ועשביות, בחיבוק מדוייק, לא עוצר נשימה ולא חלש ומעיק
ויש רגע קסום כזה
שאומר, אנחנו לא צריכים לזוז לשום מקום
והנה הוא הנצח שלי
צעדים
גדולים מדי לרגליי הקצרות
פוסעים בביטחון ושועתים קדימה
נותר לי לרוץ או להיבלע במאחור ההו כה שחור
צועקת קריאות שמהדהדות חוזרות רק לאוזניי
קריאות להאטה קלה, רק עד שאבין
אעשה סדר בהמולה, מנגד שתיקה
התקפלתי לתוך עצמי, נדמתי
רק האצבעות מראות את אי השקט המתחולל
צעד אחד.
ולהימלט, מסיטה מבטי פנימה, תרה אחרי פתח יציאה
מחשבת כל תחינה, מלקטת כל זיק שיגלה הבנה
נתקלת בחומה.
שלוש מילים קטנות, פסקו האותיות
לכי לישון, כבר מאוחר
תגלי מה יהיה מחר
מעשים:
להשאיר את הרכב עם המפתח בפנים, מונע וללכת
להיכנס לסופר בשביל טמפונים, לקנות מלא שטויות לא קשורות ולצאת בלי טמפונים
לבכות בגלל רגע רומנטי בסדרה מטופשת
לנסות לפתוח את הבית עם המפתח חצי שעה ואז להיזכר שלא נעלת
לתקשר עם העולם (טעות טרגית)
מחשבות:
לופ אינסופי שאין מה שיוצג בפורום הזה
ספציפי להיום....
היה איזה שיעור משחק בכיתה י'
התאמנו רגשות לצבעים
הלכנו בחלל, קוביה שחורה, והמחשנו את הרגש על פי הצבע של המורה אמר
היו צבעים שלא היה עליהם מחלוקת
צהוב שימח את כולם, דילגו בשדות פרחים, שרו לשמיים כחולים שראו רק בעיניהם
היו כאלה קצת יותר מורכבים
הסגול פילג בין תסכול תהומי, שלווה חיונית, דיכאון קליני ובלבול מבדר
האדום חצה את הכיתה, חצי אחד כועס, זועם עד עמקי נשמתו, חצי שני מאוהב, לבבות בעיניו וחזה נפוח מהורמונים משתוללים
המורה עצר והסתכל עלי, האדום שלי היה היחיד שהיה מאוד עצוב
כשלא משנה לאן מסתכלים הכל לא מתאים.
משהו פנימי, מרדן, אגרסיבי חסר ניחוח, מתבטא בחצי חיוך.
שינוי מהותי, בין מחוזק לנדרס, שהתחיל והתגלגל לבועה עטופה צלופן צבוע.
התנגדות רק תחריף את המהירות, קבלה נגד חוקי הטבע ונשאר רק הטלטול הזה שמביא לנשיפה, יצא כל כל כל האוויר.
יש זמן עד הנשימה הבאה, לא ממהרת, אולי.
זו מכונית עם גג נפתח
לשבת במושב של השוטגאן
מקלחת במאה ארבעים קמש
רוח מקפיאה
איזה טוב זה חורף
אז צללתי.
עמוק יותר ויותר, ללא בלוני חמצן,
תלויה רק בבועות אחרונות שיראו לי לאן.
שקעתי עד שלא הייתה אף קרן אור,
טובעת לדיו השחור.
רק כשרגליי הרגישו בקרקרעית,
ממששות אצבעות את התחתית,
כופפתי ברכיי ודחפתי בכל הכח,
רק כשלא היה לאן לברוח.
המראתי אל פני המים,
נושמת, מביטה לשמיים.
רוח חורפית מבדרת,
טיפות ראשונות, חיפוש אחר הקשת.
נודדת על גבי הצבעים אל האופק,
אל הלא נודע, שם אולי אוכל להיכנע.
לילה לבן בהשראת הלא יהיה ואין סיכוי
המח מבין ומסרב להפנים
אולי לעולם לא אהיה מוכנה
רק פתח זעיר בדלת
חור הצצה
עינית דרכה אוכל לראות שמש שעולה
במקום זאת נזרקת אל החשכה
שחור אטום שבולע ונבלע
יש שיודעים לצמוח רק האפלה
בצל של לא של
מתבוננים מהצד פורחים רק שאין מי שיסתכל
מגייסים את הצללים למשרתיהם
שיבנו דלת חדשה
רק בכח הפקודה
דרכה ניתן להציץ ולראות
עוד רגע גם לפתוח בעדינות לרווחה
אני מתחננת שתשנה עד אז את שבועתך
- אלה רק רגשות הם לא האמת
-אם רגשות הן לא האמת אז מה האמת?
בן 5: "אני אוהב את האזעקות, הן טובות, יודעת למה?"
"למה?"
"הן מזהירות אותי מתי ללכת למקום בטוח לפני שהרעים באים"
גאון:)
היא עוטפת אותי בזרועותייה
מחממת איברים ומבליטה בניגודיה את הקור של אחרים
שכבה של הגנה
שמיכה שיכלה להיות מיהלומים חסיני כל
אני יודעת שאינה יכולה כל,שאף בקלות תיסדק, רסיסים רסיסים שלא יהיה ניתן להשלים לעציץ ממנו תפרח ותצמח עטיפה חדשה.
לבנתיים אקבל אותה, לא אגרש מאמונה קדומה, אשלח בצחוק מזלזל או אשניא עד שתבחר ללכת בלי שאצטרך להראות לה את הדרך יציאה.
אין בה שום נחמה, וההקלה אינה מורגשת אחרי שאיברי כבר התרגלו בלפופיה
למרות זאת אלחש לה ברוכה הבאה
