שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

כל הבלה בלה של הבפנים

לפני שנה. 2 בנובמבר 2023 בשעה 18:32

התעוררתי וביקשתי לעצמי יום לא שיגרתי

משהו אחר מהשיגרה הלא שגרתית שנוצרה במהלך השבועות האחרונים

קמתי הרבה יותר מדי מוקדם (שיגרתי)

יחסית לזה יצאתי עם הכלב יותר מדי מאוחר (גם שיגרתי)

וגלשתי לשעות החמות 

ככה יצא שהתארגנתי במהירות שיא אפילו יחסית אלי ויצאתי להתנדבות בדרום

הנסיעה מעולה, נוכחות ההרים העוצמתית, ריח המלח הנישא באוויר, חוץ מהאידיוט (כינוי לפון) שלא הסכים גם מוסיקה וגם וויז, אז עשינו תורות, קיוויתי להיות בזמנים והגעתי בדיוק על הדקה. 

אבללל.... כמובן ששכחתי שכל סובב ים המלח אין תחנת דלק ולא רציתי לאחר

וכמובן שנתקעתי בדרך... מניעה מתקדמת משמימה וחוזר חלילה, בילי המסכן(כינוי לרכב) נלחם על חייו בחום. 

וכמובן שאדיוט לא רוצה לספר איפה יש תחנת דלק בסביבה ולוקח לו איזה שעה

וכמובן שעד שאני מוצאת, היא רק שבע דקות נסיעה ממני, אין אף רכב נוסף בסביבה

ואז, רכב מגיע, הללויה, מנופפת בידיים, עוצרת בחורה צעירה

אני מסבירה מה קרה והיא "אני ממש מפחדת"

ממי? ממני? מסתבר שהתשובה כן

קודם כל, אם את פוחדת למה את עוצרת??? סעי ואל תעצרי אחותי, אם הייתי מחבלת כבר הייתי מספיקה להרוג אותך, להכין קפה בפינג'ן לקחת לך את הרכב עם המיכל דלק המלא ולסוע.

שנית כל, אני לא מחבלת! לא נראית ולא נשמעת ובטח שלא מתנהגת.

שלישית כל, מזל שלא אמרתי את השם שלי היא עוד הייתה חוטפת התקף לב על המקום והייתי צריכה לחיות עם זה לשארית חיי.

עוברות עוד עשרים דק ועוצר זוג חמוד, הוא עם קול של מעשן בשרשרת והיא אלגנטית ושקטה. 

מגיעים לתחנה וכמובן.... שהם מקבלים רק אשראי ואני רק עם מזומן. 

מחכה מחכה, מוצאת מישהו שישים עלי כסף ואני אחזיר לו במזומן, מנסה להשאיר לו יותר אבל הוא מתעקש ומגדיל ראש לסדר לי טרמפ חזרה לבילי עם יפה, נהגת האוטובוס הזקנה והקשוחה שמרצה לי על יהדות, התורה, העם הנבחר וכו', בדרך והייתה חייבת גם להכניס איכשהו את "ותראי איך את מתלבשת" אבל אחלה גברת. (כבר ראיתי איך את הדרך חזרה אני עושה על הגמל של הבדואי)

כמובן שעד אז נגמרת הסוללה, אני נוסעת על בליינד, לא מעזה להדליק את המזגן שלא ייגמר שוב הדלק ומתבשלת מזיעה, אות להזדהות עם בילי שלא ירגיש לבד. 

כפרים, הכל ערבית, הטלפון נטען, דרך השטחים ... מצויין, מגיעה באיחור מטורף לעבודה. 

יום שיגרתי, אני רציתי שונה

נו טוב אולי מחר

לפני שנה. 29 באוקטובר 2023 בשעה 21:10

לילה בהיר

הלבנה זורחת בחוזקה, מאירה לי כל דרך, מגרשת את החשכה.

במקום שתבלע אותי העלטה, היא מתעקשת להשאיר אותי איתה, לא מוותרת, מתעקשת, מוצאת לה רווח דק בין העננים, מתעטפת בהם כצעיף, כגלים. 

ביקשתי לחמוק לרגע, להסתתר מעין כל, לדעת שלרשות עצמי, איפה שלא נשמע אף קול, איפה שאפילו מוחי שותק לפתע, נותן בירכתו לרוגע רגעי. 

רציתי לרדות בה, לסרב, לדחות את ההגנה שבטובתה הטילה עלי ככילה, להסביר לה שיש שצריכים, שלא תבזבז עלי את אותם משאבים.

בדיוק כשנאותי להוציא מילים מבישות, הסתתרה לרגע, כאילו חשה בהדהודי ואדוות מרדנותי, אלחש לה תחינה, שובי בבקשה, לעולם לא אשלח אותך שוב.

לפני שנה. 29 באוקטובר 2023 בשעה 1:28

איתותים קטנים, הם כה מינויים, כמו מצמוץ עפעפיים.

אפקט הפרפר עושה את שלו, מביא איתו הבנות שנופלות למקום אחת אחרי השנייה, מסדר דומינו עד שכולם שווים, פנים מטה על הלוח.

מושכים חזרה, כאילו נשמעה קריאה, שריקה, נקישה. 

רק שלא היה ולו צליל, ויש להבחין ולבחון כוונות ומניעים, לא למהר למסקנות ולקוות ליותר ממה שכבר ניתן.

דברים פעוטים בעלי משמעות אטמוספרית, משנים תחזית ומזג אוויר, מביאים עננים המבסרים על גשם שלא יגיע.

אך הם כאן, יסירו אבן כבדה מליבי, ילחשו לי לצעוד בצעד קל יותר, מברכים דרך בחיוך ותמיכה, כמה משמעות לפעולה אחת קטנה.

משתדלת לא למצוא בה עומקים שאין לצאת מהם, שמובילים לתחתית ללא מוצא, אם אטעה בדרך אחכה בסבלנות, עד המסר הבא.

תודה רבה.

לפני שנה. 28 באוקטובר 2023 בשעה 17:30

אם אתה במקרה בודק, מציץ, קורא לרגע, אז תודה.

לפני שנה. 27 באוקטובר 2023 בשעה 12:08

אדום, בוהק ובהיר כבש לרגע, מלא האשמה מבולבלת. 

חרצתי דיני נפשות, התערבתי בלא לי והטלתי קוביות הגורל במהירות מסחררת. 

נגד כל אידאולוגיה יפת נפש שרקמתי במהלך חילופי העונות, נאומים בתשוקה מבעבעת, חסרת מעצורים. 

אבן שחורה הושלכה לתחתית קיבתי, להיות לגבייה מוצדקת של חטאים שיש לחטוא רק בלת ברירה, מאבקי מוסר וצדק שמציגים טיעונים משכנעים במיוחד. 

עת לחדול, לגרד אבנים בציפורניים גזורות, לנשוף את הפסולת כעשן מתמר, גולש למרחקים ונעלם.

לפני שנה. 23 באוקטובר 2023 בשעה 20:15

בסופו של דבר

בגרעין של הכל

כולם כולם רוצים לחיות 

אבל באיזה מחיר ואיך?

הרוע הזה שתוסס כבר מאות שנים, מוליד אלימות שמולידה רוע שמוליד אלימות והמעגל ממשיך וממשיך

והנה נולדה שנאה גם באלה שלא רצו או פנו אליה למרות שפגשו ברוע כנראה לא פעם

והחזרנו וזרענו עוד שנאה אצל אחרים

שתהפוך לאלימות כנראה יום אחד ואז עוד ועוד מתים

איפה הרצון הטבעי לחיים? 

האופטימיות הזהירה שבי רוצה לראות את היופי שצומח מתוך הכל

איך בעלי טראומה יהפכו למטפלים ואיך השנאה תזרע אחדות ואיך הרוע יגרום לטוב לזהור חזק יותר. 

במקום לראות עיני ילדים בוהות בהלם וכאב שעוד לא נקלט תשתקף מוטיבציה לחיים ועשייה, חיים טובים ככל האפשר 

שמהנקודות החלשות יווצר חוזק בל ישוער ועמודי תווך של מבנים חסינים כל פגע

סיפורי שואה וגבורה אופפים סביבי 

ואין מנוס מלדעת שגם לרוע ההוא יש סיבה

מניע, שכנראה לא הייתה ברירה

זה לא מונע מהתוצאה ההכרחית להיות בדיוק היא

ועל כן כואב הלב כפליים, פי שלוש ופי מאות של שבירות ורסיסים 

אלה לא טוב ורע שנלחמים 

זו מלחמה על חיים

כולנו צריכים לרצות לחיות

לפני שנה. 22 באוקטובר 2023 בשעה 11:29

הרחקתי לכת הפעם, הפלגתי לקצה, מפל עולמי, לחישת שמי נבלעת בשאון המים, שם עגנתי ספינתי.

אף ציפורים לא מעזות לנדוד עד הנה, חוש שמאותת להן להסתובב אחורנית, אז עם חוש קצת דפוק והתעלמות טפשית הגעתי בשקט, חסרת מילים, כדי לגלות סודות ולשמוע הגיגים. 

חזיתי בשמש ולבנה מתנשקות במעוף, והבנתי לבסוף.

לפני שנה. 20 באוקטובר 2023 בשעה 6:46

חנוך לוין

1967

לא יאומן כמה זמן עבר, והשירים והדיאלוגים יכלו להיכתב כבר אתמול, ראית עתיד, ציני ובועט, ביקורתי ועצוב, אמיתי עד כאב

שנים חלפו ואנו בדיוק באותה הנקודה.

דואט ״על מה נלחמנו?"
מתוך: את ואני והמלחמה הבאה
בספר: מה איכפת לציפור
 
 
[שכן ושכנה נפגשים בחדר המדרגות]

פוקס: אדון גורביץ' היקר, על מה נלחמנו?

על מה שפכנו את דמנו הכחול לבן?

הארץ הכבושה הלוא שלנו,

העם רוצה לשוב לאדמתו;

על-כן בשמו חובה עלי לומר:

אף צעד שכבשנו לא יוחזר!

 

גורביץ׳: גברת פוקס היקרה, על מה נלחמנו?

על מה שפכנו את דמנו האדום-עתיק?

ביקשנו להציל רק את חיינו,

העם רוצה שלום מעל לכל;

על-כן בשמו חובה עלי לומר:

כל צעד שכבשנו כן יוחזר!

 

פוקס : אדון גורביץ׳ היקר, על מה נלחמנו?

על מה שפכנו את דמנו הכחול-לבן?

גיסי לחם בקרב על הר הבית,

אסור שמלחמתו תהיה לשווא;

על-כן בשמו חובה עלי לומר:

אף צעד שכבשנו לא יוחזר!

 

גורביץ׳: גברת פוקס היקרה, על מה נלחמנו?

על מה שפכנו את דמנו האדום-עתיק?

גם בן-דודי ראה גוויות בעזה,

אסור שתהיינה מלחמות;

על-כן בשמו חובה עלי לומר:

כל צעד שכבשנו כן יוחזר!

 

[הם ממשיכים בדיבור על רקע המוזיקה]

 

פוקס: ברחוב שלנו גר צנחן אחד שנפל. המלים האחרונות שלו היו: לא להחזיר כלום!

גורביץ׳: גם שכן שלי מלמעלה נפל. שבוע לפני המלחמה הוא דיבר על זה שצריך להחזיר הכל תמורת שלום. יש עדים!

פוקס: אני רואה שקשה איתך, אדון גורביץ׳.

גורביץ׳: בהרוגים לא תפתיעי אותי, גברת פוקס. יש לי הרבה בסטוק!

 

[מופיעה שכנה נוספת, קולה שבור]

 

שכנה: אדון וגברת יקרים, על מה נלחמנו?

על מה שפכנו את דמנו היקר כל-כך?

הארץ הכבושה היא בידינו,

אך בני שלי איננו בין יָדַי;

על-כן בשמו חובה עלי לומר: רק מי שמת - אף פעם לא יוחזר!

לפני שנה. 20 באוקטובר 2023 בשעה 1:24

וכאבתי שמחתם בחיוך ודמעה, של אושר נוצץ וגרעין של חורבן.

לפני שנה. 19 באוקטובר 2023 בשעה 17:44

חדלתי ממעשיות שסופרו מפה לאוזן 

יחלתי למעשיות מקורקעות, מיושבות בביתן ומסרבות להתפנות 

פניתי למחדלים שכדאי וישמרו על שתיקה

אמת עירומה