כל הבלה בלה של הבפנים

האלוף עולה על במת מגרש המסדרים ונואם]

אלוף חיילי ומפקדי החטיבה, אחי הגיבורים לנשק, בני, אבותי! לפני 11 דקות יצאנו, שכם אחד, לב אחד, לקראת האויב. יצאנו להגן על ריבונות מדינתנו, על מורשתנו הלאומית, על חיי יקירינו אשר בעורף ועל חיינו אנו. התמודדנו עם אויב גדול מאיתנו ויכולנו לו הודות לרוח המפעמת בקרבנו. ב-11 דקות הצלחנו להשמיד, לחסל, להפיץ, לרמוס, לרסק, לחתוך, לקצץ, לפצפץ ולמעוך את אויבינו. אמנם, לא קלה היתה המערכה. מחיר דמים יקר שילמנו. אך בהיתקלנו במוות היישרנו מבטנו אל עיניו, צחקנו בפניו, ירקנו על חרמשו וטינפנו את חורי גולגולתו עד שהתביישה בו אמו. אכן, כבדה היתה המערכה, קשה ועיקשת. לפני 11 דקות יצאתם מכאן, חטיבה שלמה על כלי נשקה וציודה, ולא חזרתם עוד. איש מכם לא חזר, ואני עומד ומדבר עתה אל מגרש ריק.

[פאוזה]

ריק. [מחפש במבטו מישהו על המגרש ומנסה להמשיך בנאום] חיילים...

[פאוזה]

חיילים... [הוא עומד רגע אובד עצות, ופתאום הוא נושא עיניו השמימה]

חיילים!

[מצדיע]

חנוך לוין

(פאוזה)

ההנחיה לנשימה בין המילים,

התערבות המחזאי לתכנונו המדוייק כפי שהוא דמיין את שכתב

רגיעה, נשימה, מכל פעולה או אף באמצע האמירה.

ואני שגנבתי בחפץ לב והשאלתי אל ליבי, לא כמובן מאליו, כקדוש ובכל זאת גניבה, גם אם היצירה איפשרה לי ונתנה את רשותה, לחשה לי לקרוא בה, להריץ עיני על השורות, לשפוך את רגשותיי אל התוויות השחורות, למרוח את הדיו בדמעות ו

( פאוזה)

לכן אולי כשלרגע הנחתי לכל הסובב קיומי הקטן, נחטפתי אל הסערה המשתוללת בחוץ, הנעתי ופעלתי ללא הפוגה, בורחת אל ומהשממה.

מחליפה נופים וצבעים, סופגת יופי מדמם שבאכזריות שותק, אדיש אל הנעשה, נטרלי בדעתו בין מאבקי האדם החולפים על פניו, נופלים על פניו, מנשקים נשיקת פרידה. 

(פאוזה)

אז עצרתי, ומרגע ההתפרצות הופיע קיצו השני של המטבע, התכנסות תהומית בסיפור אהוב לא נשכח, קריאתו כמעט כבראשונה פעם נוספת, נופלת ומתעלמת מהוראות המחזאי

רק בתום דבר, ארים ראשי ואציץ מהבור, אעצור

(פאוזה)

וכן רק כאן מסקנה

ניתוח מח, אין דרך אחרת, ניסיתי, תודה

השביל הוא אותו אחד

ממחזר את עצמו כתוצאה מהאפשרויות הצומצמות מהן ניתן לבחור 

מכירה אותו כה טוב עד שיודעת להסיק שאין לצפות 

אותו השביל וגם לא, יום ביומו 

הגשמים הופכים אותו לבוצי, כמעט ולא ניתן לחצות

החום צובע בצבעים חדשים, מבליט אבנים, שם אותן בדרכי שאמעוד 

שלושה ספסלים 

חמש אבנים

דרך החמניות שזהרו לעונתן הקצרה, הניפו ראשן השחור עם הצווארון הבוהק, ולאחר שחזו הצופים בשיאן, קמלות ומרכינות כתרן אל הקרקע. 

יופיין קצר ומהיר ומרהיב, בנבילתן אף יפות יותר, צנועות, מקבלות את הסוף בהכנעה אלגנטית. 

כבר באמצע הבנתי שהיום יום שונה בשביל. 

סכינים חדות, מאותתים שיש לחזור, צועקים במרץ, מפעילים נורה צהובה ואזעקה שמתערבלת כגלי ים, עולים יורדים בעוצמה, מביאים איתם סחרחורת. 

החזרה קשה יותר מהצפוי, ארוכה כשלושה סיבובים בכל יום אחר, צועדת דקה, מתיישבת לשלוש, גוררת את עצמי על ברכיים וכפות ידיים שרוטות.

רק עוד קצת, אסור להפסיק, נשימה, ממשיכה, נכנעת לבחילה מוכרת מדי,מגמגמת צלילים לרוח שתבוא ותנחם בליטופה כדי שאוכל להמשיך

רק עוד קצת

עוד דקה

תוכלי לשכב למנוחה

רק עוד קצת

קדימה

את יכולה

אני קבורה
שכבות על שכבות של אדמה
סופגת דם חללים
לא מבחינה בין גילאים ומינים
סוגים וצדדים שונים
דשן אובדנים
רואה איך הוא עובר את השכבות
מחלחל בין שורשים ועצמות
מטפטף לי על הרכות
קובר אותי בעודני נושמת
ראו
ראו איך אבקיע מתוך האדמה
שורש של חוזק וכעס ומריבה
אשלח ענפיי בידיים חומלות
אצא מהקבר מוכנה לבאות
אמרח את הדם על לחיי כצבעי מלחמה
אלחש זמרי עידוד לשוכבי האדמה
אעמוד יציבה מול מכשולים
אנחם את אותם האבלים
ועדי שלא אשיב באותו המטבע
מאבק בגלויה של טבע
אסתכל בעיני מחוללי מצפון
אני לא אתם, נפשי כוכב הצפון

כור היתוך.

שומר לחץ,

רגעים מבעבע גולש,

רגעים שוקט.

התמקדות בקיבוץ גלויות, דו קיום כפוי ומחרב .

משאלה, שהנכונות הטמונה בכוונה תניב פירות. 

לאור שמיים חורפיים, מספרים רגשותיהם ומסע כובש ארצות, לשתי שקיעות חשוכות אור ומעוף.

זריקות, שבע מיליליטר בשעות עגולות, מוטיבציה תחת עור ונקודות אדומות. 

אדע אז לב שקט, שבו וחזר גם האור

היא נוגסת בכל חלקה קסומה

דבר חיובי, איום על קיומה 

מנסה לשמור על אלמותיות בחן מסווג 

מרססת רעל מלוח, עוד מעט ונספג

אשתדל להזין מדברים אחרים 

נועצת כפות רגליי בקוצים 

חודרים את שכבת העור 

קרוב לחשוף דם שחור 

אשען לתוכו, אנשוף לאיטי 

אברך על הכאב שצועד איתי 

אבריש מכפות אחרות רכות 

אפרוץ את הצוהר מוכנה להכות 

אכנע רק לרגע אחד לחולשה

אלחש לשמיים שתהיה נחושה 

תילחם תאבק ולא תוותר 

אתן את הכל ואף קצת יותר 

אכוון בלילות ובעלות האור

רק שתחזור כבר, רק שתחזור

הכלים הדרושים הם, לחרפת האירוניה, אלה שאינם בנמצא. 

יש לגייס מהאין, מהמעט שנכרש בשנים החלופות, נדמה כי היו כולם שיעורים לטובת התהליך המתממש לאיטו בחלל הסטרילי למחצה, כמה שניתן בהתחשב בנפשות הפועלות.

מיקיצה לתרדמה, כל שעה עגולה. 

הסדר בעל חשיבות עליונה, יש למדר, להכין רשימות, לא לדלג על אף שלב, לצפות מראש תבנית שתוביל לכישלון ולמצוא פיתרון מתקבל על הדעת שלא יפגע בממצאים. 

כלי המעבדה מונחים במקומם ונשלפים שוב לשימור החומר במערכת בעירנות מתמדת.

מדידת המילימטרים המדויקים לתמיסת הצהוב החרדלי, גולש בגלי הגז, מנסה לברוח מהמיכל המפעיל אותו. 

החלפה כל שתיים עשרה שעות, טפטוף טיפות עולה בקצב עם כל יום שעובר. 

רשימת תופעות הלוואי מתמלאה, מתאזנת ומתרוקנת במהלך הימים, הגוף מתרגל לנוכחות החדשה, הזרה, הזורמת ומנסה לעשות את הבלתי אפשרי. 

עושה ניסויים ומוסיפה לתרכובת אמונה, חזקה ככל הניתן, מקווה שיסוד סודי פנימי ינצח את הסטטיסטיקה שקבע הטבע ולגרום לו לעבוד לטובתי. 

המדענית וגם שפנת הנסיונות. 

מטופלת אפס של עצמי, חוקרת לעומק הלילה ובימים מחליפה תפקידים למספר היחיד ברשימה שמעיד ויתעד את המהלך. 

במקביל, נסויים נוספים מתרחשים, חלוקת הקשב מקשה, מאתגרת, ריחוק ריגשי לא במעבדה הזו רבותיי, יסודות אשמה ודאגה למושאי הניסוי מובילים לטעויות שאין לחזור עליהן לעולם. 

תקווה לסליחה ותיקון, אולי אוכל לרקוח זאת במבחנה הבאה, ניסוי נוסף, בתקווה שתעלה בחכתי הצלחה.

היא מתגנבת אלי

סוחפת אותי בכפייה רכה

ורק אחרי שאיפשרתי,

קיבלתי נוכחותה אל משכני,

השארתי את דלתי מרווחת במיוחד בשבילה, 

מנסה לעזוב. 

אעטוף בזרועותי,

אצמיד בכרבול מחמם, 

לעוד כמה רגעים, 

לפרקים, 

נים לא נים. 

פנימה קלה הדרך מבין אצבעותיי,

לבסוף ארפה אחיזת גפיי

אתן לה לחמוק.

מברכת על מנת חלקי הדלה,

אשלח אותה בלב שלם אל דרכה, 

יודעת שלבטח תשוב בקרוב. 

בוקר טוב.

פעולת הניקיון הזו

חדורת מטרה אפית 

טיפסה ולקחה לעצמה את המקום הקדוש בראש סדר העדיפויות 

מתישה, מבלבלת, משתקת, חוסמת דרכים אחרות ללכת בהן, דרכי מחשבה ותהליך שעוד היו איכשהו בעלות פתח צר שנוצר במאמץ רב 

נסגרות לפתע 

הותשתי מלהחזיק את הדלת פתוחה 

ולברור בסופו של התהליך אינו רלוונטי עד צעד לפני היעד 

מוטלת, אפיסת כוחות, הרגשות שמעולם לא היו נוכחות, מציאותיות או שקריות. 

נותר לי רק לחלום.

בידיי חצבתי בסלע 

חקקתי מילים שישארו לעולם 

ברגליים תופפתי בטבע 

צלילים שיכלו לשמוע כולם 

בציפורניי חרטתי בעור 

צלקות שידהו עם הזמן 

בעיני ציירתי ציפור 

שתיקח אותי הרחק מכאן 

ניסחתי דקויות זהירות 

הבטחתי הבטחות זוהרות 

חוזה שיש לשמור 

שאומר מתי לעצור 

ויש רגעים.... 

שאין יותר כללים