כל הבלה בלה של הבפנים

חייתי בעולם פרוץ וחשוף לרוחות בו החוקים הם רק המלצה וסורגי הברזל הם רק שער אל סיפורי בריחה אל החופש

מורכב מרגעים אותם צרבתי בעצים, סימני דרך, כדי שאוכל לשוב ולמצוא את המקומות אותם כבר מצאתי

כאילו שימר המקום את האנרגיה של מה שקרה בו או אף היא הייתה שם עוד לפני ואני נקראתי בדרכה כמו אורחת זמנית נטולת חלק אמיתי רק רוח רפאים אפילו לא ממשית מספיק בשביל לחלוק את האוויר עם שאר הדמויות הפועלות לבטח פחות מצמח המונדובילה במרפסת או החילזון שמטפס על קיר הבית כי בדיוק ירד הגשם הראשון

אך העצים עוד שם. וכמו שהותרתי אני בהם חותם היכו בי הם שורשים שסללו את דמיוני שחיזקו את ליבי ונאחזו בכח ללא הכרתו שצמחו ענפים שהתלפפו סביב וורידיי שלחו עליהם ללטף את נימי הוציאו פרחים לפרוח בראותיי עד שאני עטופה בריח משכר חושים