הצד הטבעי שלי של החזקה
תמיד הייתי
מגיל כל כך קטן שרק אחרים יכולים לספר לי על אז
כשהייתי מנחמת את המבוגרים ממני
החזקה
המרגיעה
הלא נשברת
גם כשזה מדובר בי אחזק את האחרים במילים ובמגע
אחסום את המילים הקשות והאגרופים ואלטף בתשובה
ברור שמשתפת גם ברגעים הקשים
חברים וסובבים
אבל מיד אחרי המילים יצוץ הצד האמיתי האופטימי והחזק
"כל זה אבל..."
" זו תקופה יעבור לי..."
את אותן שיחות עידוד שאני מאמינה בכל המילים שאני אומרת אייסם גם על עצמי
החברה הכי טובה של עצמי
וככה צריך להיות
ואז מגיע האבל הגדול
איכשהו פגעת לי בול בכל כל הנקודות הכי הכי
ונשברתי
ובכיתי
ורציתי לקלף את עור הפנים כדי להגיע לשכבה מתחת רק כדי למשש את הנקודות האלה בראש שבערו מכל הלחץ
והייתי לרגע או שניים החלשה
באמת שלא התכוונתי
מיותר
ולא שייך למה רציתי להיות כאן
דרמטי ונדוש ומשעמם
סליחה