געגוע לאותם ימים והזמן מציץ לו לפתע באיזו פינה במוחי
מנדנד כמו שעון מעורר ששכחו לכבות
אותם ימים שהייתי מתעוררת לפני הזריחה בלי שום גורם טכנולוגי שמפריע לשלוות הטבע שמסביב
לא שייך לכאן
הגוף רק מרגיש את המופע הכי טוב בעולם מגיע יודע שהוא לא רוצה לפספס את המחזה
שהייתי יודעת שמגיעה השקיעה והשעה בערך חמש רק כי הפרות חוזרות מהיער
שמילים כמו
אני ממהרת
אין לי זמן
הריצה המטורפת בגלגל האוגר
לא היו קיימות
שכל יום לא היה יום
כי מי קבע שביום יש רק 24 שעות?
שרירותי ומטופש
יום קורה מתי שאני קמה עד שאני הולכת לישון
לימים והזמן בו זרקתי את עצמי בטוטאליות אל הלא נודע שנתון לשליטתי
עכשיו הטוטאליות היא אחרת
שיגרה
יציבות משמימה של יום בהיר עם שמש בוהקת ללא אפור מרגיע או ענן אחד בשמיים המרמז על סערה באופק
ים שטוח
לא נותן הצצה אפילו במעט לנעשה תחת פניו
ירח מלאה הגונבת את הצגת צללי הלילה ומאירה הכל בחוצפתה בזרקור
אני לא יכולה לעצור
אין כזה דבר חצי עבודה
מתמרנת ומג'גלגת מתחנה לתחנה ואפילו זה לא מפיל אותי לשינה חסרת הפרעות מבורכת
הדברים הגדולים של החיים עולים על הקטנים החשובים עד שלא נשאר להם מקום
גברת שמנה באוטובוס שמכריחה אותך להיצמד לזכוכית ואת נבלעת בבד שמלתה
מתי איבדתי את ההבחנה לעיקר והתרכזתי בתפל?
היה כל כך ברור
צחור ומושלם
מביא חיוכים רחבים אמיתיים לכל עבר
משהו אבד בדרך
בלי ששמעתי לב
חמק לו אל בין הצללים
מצא מחבוא
ואני לגמרי שכחתי איך לקרוא לו בחזרה