כל הבלה בלה של הבפנים

נשימות רדודות רועשות מהירות
מסיחות את הדעת הייתה ואיננה
נשאבה יחד עם כל הפנים המאוס

ונטמאה עימו עד שביעבעו בריאות המחרחרות,

מוציאות הריר, מותיר אחריו שובל מנצנץ של תקווה מדומיינת ,מתופגג ונספג.

לפתע פוגע בו אור השמש, הנה הוא מאיר שוב וחוזר חלילה עד שלא נותר בו אף לא אשלייה של ממשות
ופרנסתי היחידה הם זיכרונות ,
בוראים מעצמם עור מושחר,
לחישות מן הלב
וזעקה מושתקת.
מדדים הלוך ושוב לאורך הווייתי,
משאירים אבקניהם כמו פירורי לחם באגדת ילדים שיאירו את דרכם
ויצמיחו זיכרונות חדשים
עד שאמת ובדיה אחד הם.
נוזל צהוב ומשכר שאין ממנו מנוס,
מתפשט כערפל בין חדרי המוח,
עוטף וחודר אל גרעין האישיות,
מבריק פינותיה מחדש נוצותיה
ומרכיבה מחדש
שארית קטנה, קומץ עייף ויחף
מרחף מעל פני הערפל,
ערום, חסר תחושה, מחזיק קיומו בכח ההרגל
וכשזה נעלם נותר השקט