כל הבלה בלה של הבפנים

הפכפכה היא,

כקולה של סירנה בלב ים,

מנגן תקווה וחלום,

מטשטש ראייה,

מוביל אל בריכת האור הכה שמימית.

כאגדה המסופרת מפה ללהבה,

בליל שימורים ערפילי,

בו מקדשים אותה,

אלילה המורמת מעם,

גיבורה המנצחת על מהלכי רבים.

כאומנית מריונטות,

מושכת בחוטים,

מפילה לקרשים,

מרימה, מחברת חלקים,

מעיפה אל על בו הכל יכול לקרות.

כך היא, עלי נותר רק להודות, לתהות, לשקוט, לחכות.

בהגעתי מרומים,

אברך לשלום את אותם בודדים,

אביט מטה,

ארחם על אותם אביונים

 ואתן למסך להיסגר על אותה בריכת אור שמימית.