כל הבלה בלה של הבפנים

חיה, אנושית
כמעט מוחשית
מיקיצה לתרדמה
בין שיברון לנחמה.
כשהזריחה מדברת
השקיעה מרחמת
שולחת קרני הפוגה
מבדילה יממה ארוגה
מרדימה לחיי מציאות
מקרקעת מביאה וודאות
ממנה לא ארצה להתעורר
לקום לחלום שלא משחרר.
אתמסר ברצון לשירה השואבת
אפרד מכיסופיי לכמיהה הגוברת
אתמזג עם קירות השומרים על שתיקה
אשכח מתקתוק השעון מספירת כל דקה
אשקע, אמסור שלום לקרקעית
אחבק את מקום מנוחתי הנצחית