כל הבלה בלה של הבפנים

אני פוער את החור בשתי אצבעות מידי האחת, בידי השנייה אני מכוון אותו, רוצה להכניס אותו במדויק אל החור, במקום החלקה איטית ונעימה אל המקום המיועד במיוחד בשבילו, לא זז, מחסום. אני מושך טיפה אחורה ושוב קדימה אבל לא. נשאר במקומו. אני מרגיש את לחץ בראש שלי וזז מצד לצד בחוסר שקט, זה לא בסדר. שוב אחורה, דוחף קצת יותר חזק עם אצבעותי, ושוב, מנסה זווית שונה והמחסום נפרץ. לאט לאט עד שכולו נכנס פנימה ואני מרפה .

כך כופתר הכפתור הראשון.

אני ממשיך לזה אחריו וזה שאחרי עד שכולם מונחים במקומם ומסתכל בראי.

כתמים שהצטברו מנקדים את המראה, מסתירים לי את הכפתורים של החולצה.

בהלה, אני רוצה אותם בחזרה. ממשש מתחתית הגרון, מוודא שהם ברשותי, חיילים במסדר.

נושם עמוק, מנער את המחשבה, מה היה אילו מישהו היה גונב לי את כל הכפתורים.

אני יוצא החוצה ומשאיר את המחשבה עם המראה.