כל הבלה בלה של הבפנים

יש לנו טקס יומי, לי ולך,

רק שאתה לא ממש מודע.

מגיעה הביתה בסוף של יום ארוך,

יושבת בחושך, הדקות עוברות.

אני עוצמת עיניים, מביטה אל החשכה, 

ורואה אותי ואותך.

אתה במפתן, מסתכל עלי מסתכלת עלייך בהקלה עצומה.

חיכיתי לך שתחכה לי, הרבה יותר מדי זמן.

אני ניגשת בשקט, אתה קפוא במקומך, לבבות פועמים, גרגורי נחמה.

ממצמצת פעמיים, כאילו תתפוגג אל הלילה שצבע אותך במברשת עדינה ופסח על עיניים ירוקות.

נכנסים.

אני רוצה לסגור, לאטום את הכל, חלונות וסדקים ופרצות, שלא תעלם, שאדע לבטח שכך יהיה בכל יום מעכשיו עד עולם. 

הלב לא נותן, האדיבות גוברת על האנוכיות ואני משחררת אותך אל ממלכת הצללים.

אני פוקחת עיניים, אתה לא שם, ניפגש רק לרגע מחר, בטקס יומי שהוא רק שלי.