כל הבלה בלה של הבפנים

דם.

בין כל הירוק הפרחוני, 

בין תכלת מאובק מסתורי, 

בין שלווה מנחמת לתקווה בדויה, 

צועקת נקודה. 

המבט מזגזג, נשימה עמוקה 

תיכנס לתיבה עם מדבקה,

זה מעולם לא קרה. 

על אף כן, הכתם נשאר בזווית הראיה, 

המונה ליזה שמסרבת לשחרר, 

מחלחל, מטפטף מאחורי עפעפיים עצובים, 

זורם, מתחזק, כובש ללבות שבויים, 

אחד שנדם 

יותר לא יפעם

אובדן ישב על כתפיים רועדות 

לפחות ליום, מקווה שפחות.

די עם ימי שני, באמת, המצאה. כושלת של האנושות.