כל הבלה בלה של הבפנים

כשהשמש מסתתרת,

כדי שלא תצטרך לראות אותנו החוטאים,

כמה הרס אנחנו בונים.

במקומה מגיע החושך, 

ננעל בפניו את הדלת ונסגור תריסים, 

שלא יוכל להיכנס לבתים דוממים. 

אמיצים בודדים, כוכבים זוהרים, 

מוכנים לסכן את תמימותם, 

לארח חברה זמנית בליל שימורים. 

חולקים מחשבות, חלומות,

עדים לשבירות ודמעות, 

לאמיתות קבורות בארץ ההכחשות. 

נקווה שלא יספרו את שחזו בו, 

שילחשו סודות רק בינם לבינם, 

רכלנים חשאיים ששפתם אינה מובנת, 

וכך בושתינו שמורה עימם.